הסוד שאני סוחבת: להיות אישה דתייה עם טריכוטילומניה (תלישת שיער כפייתית)

יש רק פעם אחת בחודש שבה אני חייבת לראות את העפעפיים הקרחים שלי. וזה במקווה.

בכל שאר הזמן יש לי כמות רצינית של אייליינר על העיניים. המשקפיים יושבים מעליהן, ואני מסתובבת בעולם ומקווה שאף אחד לא ישים לב שאין לי ריסים. איכשהו שכנעתי את עצמי - שהאייליינר מספיק עבה, שהמשקפיים מסתירים מספיק טוב, כי אני חייבת להאמין בזה. זה הסיפור שאני מספרת לעצמי כל בוקר כשאני מורחת שוב, וכל אחר הצהריים כשאני מתקנת שוב, וכל ערב לפני השינה.

אף אחד לא מסתכל עליי וחושב: היא מתמודדת עם מחלה נפשית. וזה בדיוק העניין עם טריכוטילומניה, היא יודעת להסתתר. היא מתחבאת מתחת לאייליינר, מתחת לפאות, מתחת לסרטים עבים, מתחת לפנים  שאני מראה לעולם. אבל פעם בחודש, במקווה, היא כבר לא יכולה להתחבא.

מה זו בעצם טריכוטילומניה

טריכוטילומניה, או בקיצור, טריך- היא הפרעה כפייתית של תלישת שיער. מבחינה רפואית היא נחשבת להפרעה בשליטה בדחפים, ומסווגת תחת הפרעות טורדניות־כפייתיות והפרעות קרובות. הרבה פעמים היא מגיעה יחד עם חרדה, דיכאון או הפרעת קשב וריכוז. היא יכולה להתבטא בתלישת שיער מהקרקפת, מהגבות, מהריסים או מכל מקום אחר בגוף. לפעמים היא גם משתלבת עם חיטוט בעור, במיוחד כשנוצרות שערות חודרניות ואז מתחיל הצורך להוציא אותן. יש אנשים שאוכלים את השיער שהם תולשים. ורוב האנשים בכלל לא יודעים שהדבר הזה קיים - עד שהם כבר עמוק בפנים.

יש סקאלה שלמה -ובה יש שני סוגים עיקריים: תלישה אוטומטית ותלישה מודעת. רוב האנשים עם טריך תולשים בלי ממש לשים לב - הם רואים טלוויזיה, ופתאום יש לידם ערמה של שיער שהם לא קלטו שהצטברה. אני מהסוג המודע. אני יודעת בדיוק מתי אני עושה את זה. אני לגמרי שם, בזמן אמת, ומתמלאת בושה וגועל עצמי תוך כדי. ועדיין, אני עושה את זה.

יש לי טריך מאז גיל עשר, בא והולך - אבל בעיקר נשאר. היום אני בת ארבעים. שלושים שנה עם זה. ניסיתי כמעט כל טיפול אפשרי: פסיכותרפיה רגילה, EMDR, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי, היפנוזה, One Brain, תרופות. שום דבר לא עבד לאורך זמן. עד כמה שידוע לי, אין לזה ריפוי מוכח. הייתי בקבוצות אונליין. דיברתי עם הרבה אנשים שחיים עם זה בכל מיני צורות. כל סיפור נראה אחרת. כל אחת תולשת אחרת, מסתירה אחרת, מתאבלת אחרת. אבל דבר אחד חוזר אצל כולם: הסוד. והעייפות ממנו.

זה הסוד שאני קמה איתו בבוקר והסוד שאני הולכת לישון איתו בלילה.

איך בונים חיים סביב הסתרה

אצלי התלישה קורית בעיקר בשני מקומות: באמבטיה ובמיטה בלילה. באמבטיה, כי שם נמצא האייליינר, אז אחרי שאני תולשת, אני יכולה מיד למרוח מחדש ולצאת כאילו כלום לא קרה. במיטה, כי בדרך כלל בעלי ואני לא הולכים לישון באותה שעה, ויש לי איזה חלון פרטי של ארבעים וחמש דקות בזמן שאני קוראת. לפעמים אני מתחילה עם בובות אצבע על הידיים, מין טריק שנועד להפחית את הנזק, אבל בסוף הן יורדות. הדחף פשוט חזק מדי.

אני אומרת לעצמי: לא עכשיו. לא בדקה הזאת. לא בשעה הזאת. לא היום. לא השבוע. אבל הצורך משתלט. יש בתלישה איזו הקלה, פיזית ונפשית, שמגיעה ממש ברגע שזה קורה. קשה להסביר את זה למי שלא חווה את זה. אני גם לא באמת מצפה שאנשים יבינו, כמו שאני לא תמיד מבינה כפייתיות של אחרים. אבל להגיד לי “פשוט תפסיקי” זה כמו להגיד לכל אדם עם התמכרות “פשוט תפסיק”.

אצלי אזור התלישה הוא הריסים. בלי אייליינר, העפעפיים העליונים שלי קרחים לגמרי. בעלי אף פעם לא ראה אותי בלי זה. גם הילדים שלי לא. אני שומרת על זה בדיוק מוחלט ומתיש. אפילו אנשים שכן יודעים על ההפרעה,ויש ממש מעט כאלה, לא יודעים איך זה באמת נראה מבפנים. במובן הזה, אני מכירה את המחלה שלי יותר מקרוב מכל אדם שאוהב אותי.

להסתרה הזאת יש גם גבולות מאוד פרקטיים. אני לא יכולה לשחות ליד אנשים. אני לא יכולה להיתפס במצב שבו האייליינר יורד ואין לי דרך לתקן אותו. אני כל הזמן מחשבת, כל הזמן בודקת סיכונים, כל הזמן שומרת על הגבולות של הסוד שלי.

מה זה אומר להיות אישה דתייה עם טריך

יש משהו מאוד מסוים בלחיות עם טריכוטילומניה כאישה יהודייה דתייה, וכמעט אף אחד לא מדבר על זה.

אצל הרבה נשים דתיות עם טריך שתולשות מהקרקפת, כיסוי ראש הוא גם חובה הלכתית וגם, בשקט, בינן לבין עצמן - הקלה. יש להן סיבה לגיטימית ומקובלת חברתית לכסות בדיוק את מה שהן מנסות להסתיר. אני מכירה נשים שלובשות סרטים עבים כל יום. אנשים חושבים שהן פשוט יותר צנועות, יותר דתיות. אני יודעת מה הסיבה האמיתית. בשבילן, מצוות כיסוי הראש היא גם סוג של חסד לא צפוי, כיסוי מובנה לסוד שהן אף פעם לא ביקשו לשאת.

לי אין את זה. אצלי זה הריסים, ואין בעולם הדתי שייטל לעפעפיים. יש רק אייליינר- עבה, קבוע, מתוקן שוב ושוב - והסיפור שאני מספרת לעצמי שזה עובד.

שיקרתי על זה. ממש. לא בעקיפין, לא בערך. שיקרתי לאנשים שונים, במצבים שונים. אפשר לומר שזה עניין רפואי פרטי ושאני לא חייבת לאף אחד הסברים - וזה נכון. אבל השקר לא מרגיש ניטרלי. הוא נהיה עוד שכבה בתוך כל מערכת ההסתרה שאני חיה בתוכה. הוא הופך לחלק מהדרך שבה אני מתנהלת בעולם: לנהל, להסיט, לכסות, ולפעמים גם להמציא. וזה גובה מחיר.

שבת

כשלמדתי לראשונה הלכות שבת, משהו בי השתנה -ולא לטובה.

הבנתי שתלישת שיער היא מלאכה שאסורה בשבת. וגם מריחת אייליינר אסורה בשבת. זאת אומרת שאם אני תולשת בשבת - ואני תולשת - ואז צריכה לכסות את זה כמו שאני תמיד עושה, אני בעצם מחללת שבת פעמיים.

אני מחללת שבת סביב הדבר הזה מאז גיל עשר.

אני רוצה להגיד את זה בזהירות. בשבת אני מנסה יותר. לפעמים אני מצליחה. אני לא מתאפרת איפור מלא - לא מייק־אפ, לא שפתון. האייליינר הזה הוא לא עניין של יופי או גנדרנות. זו הדרך היחידה שאני מכירה להתמודד עם מחלה נפשית. ועדיין, אני יודעת מה ההלכה אומרת. ואני סוחבת את המשקל הזה איתי כל שבוע.

והאמת היותר קשה היא שיש לילות שבת שבהם אני צריכה לתלוש כדי להצליח להירדם. אם יש שערה קטנה אחת, בקושי ריס, ואני מרגישה אותה, היא חייבת לצאת. אני לא יכולה לישון כשאני יודעת שהיא שם. כבר ירדתי למטה בחצות לקחת פינצטה ולהוציא שערה אחת, רק כדי שהמוח שלי יירגע מספיק בשביל לתת לי לנוח. זו לא בחירה. זו מחלה נפשית. והאשמה שמגיעה עם זה, מעל כל העייפות, היא סוג מאוד מסוים של סבל.

המקווה

אם שבת היא התמודדות שבועית, המקווה הוא התמודדות חודשית, ובמובנים מסוימים, הרבה יותר אינטימית.

בשביל רוב הנשים הדתיות, המקווה כולל איזו פגיעות: להתפשט, להיחשף, לטבול. בשבילי, זה כולל משא ומתן רגשי מאוד מדויק, כמעט מתוכנן מראש, שמתחיל הרבה לפני שאני יוצאת מהבית.

אני מתכוננת בבית. אני משאירה את האייליינר עד הרגע האחרון ממש. אני מגיעה למקווה עדיין איתו. הדבר היחיד שאני מורידה שם הוא האייליינר ובגלל שאני שמה אותו כל כך עבה ומחדשת אותו כל כך הרבה פעמים במשך היום, לוקח הרבה זמן להוריד אותו. שכבה אחרי שכבה של הדבר ששמר עליי, יורדת מתחת לאור הפלואורסצנטי.

ואז יש כמה דקות, שלוש, אולי חמש, שבהן אני עומדת מול המראה ורואה את עצמי בלי זה.

וזה קשה. ממש קשה. אני מתמלאת בושה, כעס ומבוכה. אבל אני מנסה, באמת מנסה, להיות עדינה עם עצמי בדקות האלה. לא לשפוט את הפנים שמסתכלות עליי מהמראה. רק להסתכל. לנשום. לקבל.

אני לא מסתכלת לבלנית בעיניים. בשיעורי הדרכת הכלות לפני החתונה שלי לימדו אותי שאחרי הטבילה צריך להסתכל על הבלנית, לראות משהו טהור לפני שפוגשים משהו אחר. לימדו אותי שזה מה שצריך לעשות. אז כשאני מתחמקת מהמבט שלה, מסתכלת למטה, הצידה, לכל מקום אחר, יש קול בראש שאומר: את לא עושה את זה נכון. את לא עושה את זה נכון. וזה ישר מחזיר אותי לכל מה שאני כבר מרגישה שם, עם העיניים החשופות שלי.

אני תוהה אם היא שמה לב. אני מניחה שהיא כנראה לא מסתכלת עד כדי כך מקרוב. אבל בלי אייליינר, העיניים שלי באמת נראות חשופות, קרחות לגמרי בעפעפיים העליונים, והבלנית היא האדם היחיד בעולם, חוץ ממני מול המראה, שרואה את זה. זה הופך את הרגע הזה לטעון בצורה שאני לא חושבת שהיא יכולה לנחש. כשהיא נותנת לי ברכה בסוף, אני אמורה להסתכל עליה, לפגוש את המבט שלה, להגיד אמן בכוונה. במקום זה אני מסתכלת על הרצפה, רק רוצה שהרגע ייגמר, וחושבת איך אני מגיעה לאייליינר שלי ומכסה שוב את הסוד.

ובכל זאת -  וזה משהו שרק לאחרונה התחלתי באמת לשבת איתו, יש בזה גם משהו לא צפוי, אפילו משמעותי. אני מסתירה כל כך טוב, כל הזמן, בכל מקום אחר בחיים שלי. אבל כי אני אישה נשואה דתייה, פעם בחודש אני חייבת לפגוש את זה. ממש לפגוש. במקווה אני לא יכולה להעמיד פנים. פעם בחודש, המראה מראה לי את האמת שאני מסתירה בשאר הזמן. וזה כואב. אבל זה גם הרגע היחיד שבו ההסתרה נעצרת,  לא בשביל אף אחד אחר, אלא בשבילי. זה חשבון נפש כפוי, ואולי באיזשהו אופן, גם נחוץ.

מה הייתי רוצה שאנשים יבינו

אני לא חלשה. אני לא שטחית. אני לא מישהי שפשוט אין לה שליטה עצמית.

יש לי מחלה נפשית שנראית מבחוץ כאילו היא לא קיימת, אבל מבפנים דורשת מאמץ יומיומי עצום. אני חיה איתה כמעט בשתיקה כבר עשרים ושש שנים. והחלקים הדתיים שלה, חילולי השבת שאני סוחבת בשקט כל שבוע, חוויית המקווה שאני גם פוחדת ממנה וגם איכשהו צריכה אותה, השקרים, החישובים, הניהול הבלתי פוסק של סוד שנוגע כמעט בכל חלק בחיים שלי, מוסיפים לזה שכבה שכמעט לא שמעתי שמדברים עליה בקול.

אני מחכה ליום שבו אהיה חופשייה מזה. בינתיים, אני ממשיכה למרוח אייליינר עבה, גם בשבת, ובמיוחד בליל שבת כשאני צריכה ללכת למקווה. אבל אני גם ממשיכה להגיע למקווה. אני מנסה להיות טובה לעצמי בשלוש הדקות האלה שבהן הסוד שלי נראה לעין, כשהמראה מראה לי את כל מה שאני מסתירה בשאר החודש.

ואני מנסה לזכור שפעם בחודש, כשאת נאלצת לראות את עצמך — באמת לראות את עצמך, אולי יש בזה גם סוג של חסד.