ברכות הלידה

פרשת השבוע, פרשת תזריע, מתחילה בדיני טהרה וטומאה של יולדת, יולדת. אישה לאחר לידה, על פי התורה, עוברת שני פרקי זמן: האחד עם מערכת הלכות מחמירה שבה היא לא יכולה להיות עם בעלה או לבקר את המקדש והשני שבו היא לא יכולה להיכנס למקדש. , ובכל זאת מותר להיות עם בעלה. (כיום, ההלכות שונות עקב גזירות רב, עליהן לא ארחיב בדבר תורה זו.) הטומאה לאחר הלידה משתנה באורכה בין אישה שיש לה תינוק לאישה שיש לה תינוקת. כאשר אישה יולדת בן, היא טמאה למשך שבעה ימים ואסורה לבקר במקדש 33 ימים נוספים. כאשר אישה יולדת ילדה, היא טמאה למשך 14 יום ואסורה לבקר במקדש 66 ימים נוספים. פרשנים רבים מתמודדים עם השאלה המתבקשת: מדוע יש הבדל בין האורכים של ילדה לילד?

יש הרבה הרבה הסברים שניתנו לשאלה הזו; אני רוצה להתמקד באחד. הגמרא בנידה ל"א ע"ב אומרת את הדברים הבאים: "מדוע דרשה התורה שבעה ימי המתנה לילד וארבעה עשר ימים לילדה? כולם מאושרים כשנולד זכר. האישה שוכחת את שבועתה - שבה נשבעה בלידתה שלעולם לא תחזור להיות עם בעלה - לאחר שבעה ימים. כולם מרגישים צער כשנקבה נולדת. האשה שוכחת את שבועתה לאחר ארבעה עשר יום." ברור שהגמרא רואה את לידתם של ילד ושל ילדה באופן שונה בתכלית. למה כולם שמחים עם ילד ולא עם ילדה? כאמא לשלוש בנות (ובן אחד) ומורה במדרשה לאישה, אני מוצאת את האמירה במבט ראשון קשה מאוד. בעלי ואני אוהבים לגדל את הבנות שלנו ובהחלט שמחנו כשהן נולדו. כמורה במדרשה, אני נהנית מכל רגע לחנך נשים ולהיות חלק פעיל בדרך החשיבה והניתוח הייחודית שלנו (אם אפשר לסווג זאת כך). האם באמת יש הבדל מובנה בין ללדת בן או בת? ואם כן, האם אמירה זו היא סוציולוגית, היסטורית, כלכלית או אנתרופולוגית?

שאלה זו מורכבת כאשר בוחנים את מצוות פרו ורבו . כדי לקיים מצוה זו פוסק השולחן ערוך לפי בית הלל שאומר שאדם חייב להביא לעולם גם בן וגם בת. הגמרא ציטטה את הפסוק "זכר ונקבה ברא אותם" כהוכחה, והראתה בבירור שהקב"ה ברא את שני המינים ורוצה שניהם יהיו בעולם באופן שווה. מדוע אם כך, לפי הגמרא, שזוג יחוש צער על לידת תינוקת?

על שאלה זו ניתן לענות על ידי בחינת הברכות השונות הנאמרות עם לידת ילד.

הרגעים הראשונים מיד לאחר לידתו של ילד, מלאים בתחושת יראה ותדהמה על אירוע מופלא שכזה. לידה היא חוויה רוחנית ומתעלה מאין כמותה, המאלצת אדם להרהר בכבוד ה'. לכן, מטבע הדברים, ישנה ברכה המתאימה להעלאת הרגע הזה.. הגמרא בברכות ל"ט ע"ב קובעת שאדם השומע לאשתו ילד בן תינוק אומר את ברכת הטוב והמטיב. כך פוסק גם השולחן ערוך בערוך חיים רכ"ג:א'. הרמ"א מוסיף כי יש מקום להקל במנהג זה, ופרשנים רבים אינם מחייבים את ברכת הטוב והמטיב. המשנה ברורה מעיר שמי שיש לו תינוקת אינו מברך הטוב והמטיב גם אם הבת היא ראשונה אחרי הרבה בנים, ובכך מאפשרת לאב לקיים את מצוות פרו ורבו. אמנם, המשנה ברורה מוסיף שיש דעה הנותנת אפשרות לומר את ברכת שהחיינו עם לידת בת. שוב, ההבדל בברכות בין ילדה לילד מדגיש את התגובה השונה שצריכה להיות כלפי הבאת ילדה והבאת ילד לעולם.

באותה גמרא שהובאה לעיל, נאמר שאם מישהו בנה בית חדש או קנה בגדים חדשים, עליו לקרוא שהחיינו. אם הבעלים חייב לחלוק את הבית או הבגדים עם אחרים אז הוא מברך את הטוב והמטיב במקום. הגמרא מסבירה שההבחנה הזו בין שתי הברכות: אחת עושה את הטוב והמטיב כשיש לו שותפים ושהחיינו כשהחפץ הוא שלו בלבד. הרשב"א מסביר שללידתו של ילד יש תוצאה מעשית להורים ולכל הקהילה ואילו לידת ילדה אין. ברגע שלזוג נולד בן ההורים יכולים להיות סמוכים ובטוחים שיהיה מי שישמור עליהם ברגע שהם ימותו. תפקידו של הבן, בעבר, היה להיות אחראי כלכלית על קבורת ההורים וכן על הירושה. מבחינה היסטורית, תפקיד זה היה חשוב ביותר והמקור לשמחה רבה.

הברכה של שהחיינו, לעומת זאת, היא ברכה פרטית המודה לה' על אירוע משמח דומה. לדוגמא, זו הברכה שאנו אומרים כאשר איננו רואים את חברינו או קרובי משפחתנו – גברים ונשים כאחד – במשך 30 יום (הישג קשה כיום בעידן הטכנולוגיה המודרנית).

יתר על כן, הרב משה פיינשטיין מסביר שכאשר כותבת המשנה ברורה שיש אפשרות לומר ברכה על ילדה, זה חל רק כאשר הבעל שומע שאשתו ילדה. עם זאת, הרב פיינשטיין קובע כי אב הוא חייב לקרוא את הברכה בראותו לראשונה את בתו שנולדה כי "כל אדם שמח בראותו את בתו". עוד מסביר הרב משה שחכמים מהדורות הקודמים לא חשבו להזכיר ספציפית את החיוב הזה כי ברור שכך יעשה - אילו סברה המשנה ברורה שאחרים חולקים על הנוהג לומר שהחיינו על בחורה, ודאי היה כותב. בעד זה. כאשר הרב פיינשטיין מתייחס לאחרים, כמו הרב שלמה זלמן אוירבך, החולקים על פסיקה זו, הוא מעלה את האפשרות שאולי האב חושב על האחריות הכלכלית של הילדה - להאכיל אותה, לפרנס אותה, לפרנס אותה, וכן להתחתן איתה - מה שעלול לשלול את האושר ה"אמיתי" שלו. עם זאת, הרב משה דוחה את הסיבות הללו ואומר כי יש לעשות את ברכת שהחיינו ללא קשר, ומסביר שעלינו לנצל את ההזדמנות לברך את ה' בהזדמנות חשובה זו.

בהתבסס על נימוקיהם של הרשב"א והרב משה פיינשטיין, נראה כאילו ההבדל בין לידת ילד לילדה הוא סיבה היסטורית גרידא המבוססת בעיקר על חששות כלכליים. לנער יש פוטנציאל לאורך זמן להפחית את הנטל הכלכלי על הוריו; בעוד עלות בת להוריה רק ​​גדלה עם הזמן, ומגיעה לשיאה בנדוניה שלה.

תקרות זכוכית והכל, ספק אם ההבדל המעשי הזה קיים גם היום. אם כן, נחזור לשאלתנו המקורית: איזו ברכה יש לעשות בהולדת ילדה.

רבנים רבים כמו הרב משה פיינשטיין, גורסים כי אנו נדרשים היום לומר "הטוב והמיטיב" על ילד ו"שהחיינו" על ילדה. עם זאת, יש כמה רבנים, כמו הרב בני לאו והרב יהודה הנקין, שאומרים שמכיוון שהמקורות הכספיים של הברכות השונות כבר לא רלוונטיים, מותר לומר "הטוב והמיטב" גם על בחורה. ללא קשר לאיזו משתי הברכות יבחר לומר, כולם מסכימים שאירוע חשוב זה מחייב איזו ברכה שתציין את רגשות היראה וההערצה שלנו מהדרכים שבהן ברא אלוקים אותנו. גם האב וגם האם רשאים לברך את הברכה.

יהודית פוגל היא רכזת התוכניות של מרכז עדן לקורס מדריכות כלה למתקדמים שלנו, היא גם מלמדת מספר קורסי עדן בקהילה שלנו, כולל "עבודה, לידה ואחרי לידה דרך העדשה ההלכתית: קורס רענון לאמהות לעתיד"