הפעם ההיא שבה שמחתי להיות נידה

כיום המצב של נידה והטבילה במקווה הם לא באמת תהליכים חודשיים עבור אנשים רבים. בין ההריונות וההנקות נשים רבות משתמשים באמצעי מניעה שמווסתים ומעכבים את המחזור החודשי שלהן. אבל כיוון שהתמודדתי עם אי-פוריות, הייתי נידה הרבה מאוד זמן. לא הייתי בהריון, לא השתמשתי באמצעי מניעה, לא הנקתי. במשך שלוש שנים המצב של נידה וטבילה היו באמת מצב שהתרחש מדי חודש בחודשו. בהתחלה זה היה ממש כמו לזרות מלח על הפצעים – טיפת דם על נייר טואלט הייתה תשובה קשוחה לשאלה “האם זה החודש שלנו”? ואז לא היה אפשר עוד להתחבק, או ללחוץ יד לשם נחמה, וכמובן גם לא “אינטימיות” שיכלה להזכיר לי שאולי יש גם דבש בעוקץ של העובדה שאני לא בהריון.

ואז הבנו שזה לעולם לא יהיה החודש שלנו מבלי שנקבל סיוע מקצועי. חשבתי שכעת, משהבנו, הכל יילך למישרין. מהר מאוד גיליתי שתחילה יש להתגבר על הניירת. בכל פעם ופעם שנזקקנו לבדיקה שלפני הצטרכנו להתקשר שוב ושוב למספרים שונים, ומעולם לא קיבלנו תשובה בניסיון הראשון שלנו למצוא את האדם המתאים לתאם את הפגישה. ואז היינו צריכים לחכות לפחות שלושה שבועות עד התור הפנוי, ואז לחכות לתוצאות לפני שיכולנו לקבוע את הבדיקה העוקבת ולהתחיל את כל התהליך שוב. בכל עונת פרישה וכל יום משבעת הנקייים היו תזכורת מכאיבה לעובדה שהנה עוד מחזור אפשרי חומק מאיתנו.

ואז התחילו הטיפולים. החיים הפכו למעגל של ספירה ובדיקות. קיבלתי תערובת של זריקות כדי להגביר את מספר הביציות שישתחררו במחזור מסוים. בתקופה שהייתי תחת השפעת התרופות, הייתי נתונה למעקב קפדני כדי שיהיה אפשר להוציא את הביציות ברגע המתאים להפריית מבחנה. משמעות הדבר הייתה בדיקות דם ובדיקות אולטרה-סאונד מדי ימים אחדים, וקבלת תוצאות מהירה. לספור יומיים, לבוא לבדיקות, לספור עוד ימים אחדים, לבוא לבדיקות, עוד כמה ימים ותהליך השאיבה, ואז עוד כמה ימים – ובחזרה לבית החולים כדי להשתיל את העוברים המופרים. אחרי ספירת שנים עשרה ימים נוספים הגיע הזמן לבדוק אם ההריון נקלט, ואז התשובה השלילית הכואבת.

בשבילי הדרך לשפיות הייתה לאסוף את עצמי ולהתחיל שוב. ושוב. ושוב. הרגשתי שאם אפסיק, אפילו לתקופה קצרה, פשוט אשתגע. אבל אחרי התשובה השלילית הגוף שלך זקוק לזמן כדי להתכונן לסיבוב הבא – צריך לעבור מחזור חודשי נוסף. הפסקתי לקחת את התרופות וחיכיתי לביקור הדודה. בפעם הזאת משמעות הווסת הייתה שהמחזור החודשי מתחיל שוב, לא שזה נגמר. להיות נידה היה מצב של ברכה. לספור עד עונת פרישה, לבדוק, לספור חמישה ימים, הפסק טהרה, לספור שבעה נקיים ולבצע את כל הבדיקות – כל זה נתן לי אפשרות פעולה, עוד ספירה ועוד בדיקות יובילו בסופו של דבר לתינוק.

או – כפי שהתברר בסופו של דבר – לשני תינוקות. אחרי תשעה מחזורים של הפריה חוץ גופית והריון עם תאומים במשך שבעה וחצי חודשים, ומה שנתן תחושה של מאה שנים של הנקה כפולה, אני כבר צפה על הגל האדום. אני לא מתייחסת לנידה כפי שהתייחסתי פעם – אני עייפה מכדי לחשוב, עטופה כל כך בתינוקות שלא חסר לי מגע, עסוקה מכדי שיהיה לי זמן לרומנטיקה. אבל הספירה עצמה גרמה למשהו – לסוג מסוים של הפרעת דחק פוסט טראומטית.

כל יום שאני סופרת יוצר תחושת דחיפות שאינני יכולה להגדיר, כמו להתעורר מחלום חי, ולא לגמרי לזכור אותו. יש לי שני תינוקות בבית, והדבר האחרון שאני זקוקה לו כעת הוא בחילות בוקר ותינוק חדש. אני לא זקוקה לטיפולים כעת, אבל כשארצה ילד נוסף אני אצטרך אותם. האם אני חברה במועדון של האי-פוריות, או לא? השאלה הזאת רודפת אותי כאשר אני הולכת לטבול. עכשיו אינני יכולה שלא לשאול את עצמי בכל פעם שאני הולכת למקווה, האם זהו מחזור פוריות שחלף ולא ישוב עוד. אני נקרעת בין תחושת האבל על הזדמנות שהוחמצה, לבין ההקלה שבאפשרות של התחלה החדשה, ובין השמחה שחשתי בעבר בסיום עונת הנידה, לפני שמפלצת אי-הפוריות הרימה את ראשה המכוער.

אני יודעת שאף פעם לא הייתי מיודדת עם המצב של נידה. אבל לאחר תקופה קצרה שבה המצב הזה היה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו, הוא כבר לא האויב.

חוה פורמן-הורוביץ מתגוררת בקריית טבעון, ליד חיפה, שם היא כותבת שיווק עצמאית, רודפת פעוטות, מאסטר אי פוריות (מוצהרת עצמית), אנינת מקוואות, וחובבת ותיקה של מרכז עדן.