בין אזעקות ומים מקודשים

כשהמלחמה פרצה בשבת, לא הייתי בטוחה כיצד בכלל נוכל לפתוח את המקוואות. למרות שזו לא היתה ה“בעיה שלי” לפתור, זה הכביד עליי. איכשהו ידעתי שנמצא דרך. זה פשוט היה אומר לפתוח במהלך המשמרות שלנו ולעבוד בין האזעקות, תוך שמירה שלכל מקווה יהיה עם מרחב מוגן.

Photo by Jon Tyson on Unsplas

אבל שאלות פרקטיות המשיכו להסתובב לי בראש.

איך אני אגיע לשם? איך אני אדאג שהנשים ירגישו בטוחות? איך נוודא שהנשים יוכלו עדיין להגיע למקווה ולמלא את המצווה הקדושה הזו?

אני משרתת כבלנית בשתי אזורים שונים - אחד קרוב לבית, שבו מספר בלניות מסתובבות במשמרות בין המקוואות בקהילה שלנו, ואזור אחר שדורש נסיעה של עשרים דקות.

לפני המשמרת הראשונה שלי לאחר תחילת המלחמה, קיבלתי החלטה. לא משנה מה קורה בחוץ, הנשים שייכנסו דרך הדלת יתקבלו בחום,

כפי שאנחנו תמיד עושות. אברך כל אחת בחיוך, אראה לה היכן נמצא המרחב המוגן, ואזכיר לה, אפילו בלי לומר את המילים, שכולנו יחד בזה.

הערבים שבהם הצלחנו לפתוח ולסגור את המקווה בלי התרעה או אזעקה הרגישו כהישג אמיתי. אבל היו גם הלילות שבהם הגיעו האזעקות.

לפתע כל טלפון מתחיל להשמיע את הצליל המחריד הזה – זה שמפסיק את הלב לרגע.

נשים שיוצאות מחליטות במהירות אם לרוץ לרכב או להישאר בפנים ולחכות לאישור לצאת.

נשים שמכינות את עצמן מנסות להמשיך ברוגע, מקוות שאולי זה יעבור.

ואז יש את האישה שכבר יורדת במדרגות אל המים. רגע של קדושה טהורה הופך לרגע של החלטה.

האם היא תיכנס למים, או תצא?

זה רגע שנמצא בין שני עולמות. רגע שבו המלחמה כאילו קובעת מה יהיה הצעד הבא.

היא עוצרת רק לרגע קצר, ואז ממשיכה להיכנס למים.

“לפחות,” היא אומרת בשקט, “אני אתטהר לפני שהאזעקה תתחיל.”

היא טובלת במהירות, לוחשת תפילה, ועולה.

ברגעים אלה של חוסר ודאות, רגעים מלאים דאגה לכל אחד ולכל דבר מסביבנו, אנחנו בוחרות בחיים.

אנחנו בוחרות בקדושה. אנחנו מסרבות לאפשר לאויב לקחת את זה מאיתנו.

הכוח וההשראה שהנשים הללו מביאות איתן משאירים אותי ללא מילים. לא משנה מה קורה, אנחנו מוצאות דרך להגיע למקווה. אנחנו עושות את המאמץ, מחכות את הדקות הנוספות, ובטוחות שה’ יתן לנו כוח להמשיך ולחזור שוב.

הזמנים האלה אינם קלים. אף אחת מאיתנו אינה יודעת מה יביא המחר או כמה זה יימשך.

אבל דבר אחד אני יודעת.

כאשר אישה מסיימת את הטבילה ועולה מהמים בפעם האחרונה, אני מאחלת לה טוב ומזמינה אותה להישאר ולהתפלל לכמה רגעים אם היא רוצה.

וכאשר היא יוצאת מהמים המטהרים הללו, אני לא יכולה שלא לחשוב - מי ייתן שנצא כולנו מהימים הקשים האלה מחוזקות, מחודשות ומטוהרות גם כן..

נטלי וייס היא מנהיגה קהילתית ואשת פיתוח המתגוררת באפרת, ישראל, עם בעלה וחמשת ילדיהם. היא כותבת על הצומת שבין אמונה, חוסן וחיי היום-יום בזמנים מאתגרים, ובוגרת קורס בלניות של מרכז עדן, כיום משרתת כבלנית באפרת ובהר גילה.