קדושה בתוך החושך: הגבורה השקטה של המשפחה וטבילה במקווה בתקופת השואה

השנה, הטקס הרשמי של יד ושם ליום הזיכרון לשואה ולגבורה מתמקד במשפחה היהודית בתקופת השואה. לפני המלחמה, המשפחה היהודית שימשה מסגרת של יציבות, זהות ושייכות. תחת השלטון הנאצי, לעומת זאת, משפחות רבות איבדו כמעט בן רגע את יכולתן לתפקד. אלימות, גירושים כפויים ורעב שינו את פני התא המשפחתי, הפכו תפקידים, ואף ילדים נאלצו לשאת בעול ההישרדות.

אך גם מתוך החורבן, המשפחה נותרה מקור של כוח. בגטאות, במקומות מסתור ובמחנות, יהודים חיפשו קרבה אנושית כדי לשרוד יום נוסף. לאחר המלחמה חיפשו שורדים את בני משפחותיהם, וכאשר לא נמצאו, הקימו משפחות חדשות, כסמל לחזרה לחיים וליכולת להשתקם. למרות האובדן העצום, בניית המשפחה מחדש הפכה לציר מרכזי בשיקום האישי ובתקומת העם היהודי כולו.

המשפחה הייתה מקור של נחמה ומשען. גם כאשר נקרעו משפחות, רבים אחזו בתקווה לבנות מחדש, ושאבו כוח מהמסורת ומהקשר הבין־דורי שעיצבו את החיים היהודיים. בין המסורות האינטימיות ביותר היו דיני טהרת המשפחה והשימוש במקווה. מקורות היסטוריים השמורים בארכיון יד ושם¹, ובהם יומנים, צילומים ותשובות הלכתיות, חושפים את הדילמות הכבדות שעמדו בפני משפחות וגדולי ההלכה. נושאים כמו נישואין, אינטימיות ולידה הפכו משאלות פרטיות לשאלות של חיים ומוות ושל הכרעה הלכתית בתנאי קיצון.

הטבילה במקווה כמעשה של התנגדות שקטה

מקווה בצ'נטוכובה, פולין

הנאצים פעלו באופן שיטתי לפירוק התשתית הדתית היהודית. בדצמבר 1939 נסגרו כל המקוואות בוורשה, והשימוש בהם הוגדר כמעשה “חבלה” שעונשו מאסר ואף מוות. ובכל זאת, כפי שמתאר הרב שמעון הוברבנד, נשים המשיכו לטבול בנהרות ובמקומות מסתור.² מעשים אלה, שנעשו בחשאי ובסיכון חיים, שיקפו נחישות עמוקה לשמר כבוד, זהות ורוח יהודית.

דילמות הלכתיות בתנאי קיצון

רבנים בגטאות התלבטו האם ניתן בכלל לערוך חופות. מצד אחד, הנישואין העניקו קשר רגשי וכבוד אנושי. מצד שני, עלו קשיים חמורים: בהיעדר מקווה לא ניתן היה לקיים את דיני טהרת המשפחה, והיה גם חשש ליצירת עגונות – נשים שלא יוכלו להינשא מחדש אם בעליהן ייעלמו.

קטע מיומנו של הרב יהושע משה אהרונסון

יצא הרב יהושע משה אהרנסון נגד עריכת חופות בתנאים אלה, בשל הקשיים ההלכתיים והמציאות האכזרית שבה חיו הנשים.³ לעומת זאת, בגטו קובנה, תחת הנהגתו של הרב אפרים אשרי, התירו הרבנים נישואין למרות היעדר מקווה כשר. שם, שם עמדו נשים רווקות בסכנת חיים מיידית, ונישואין היו עשויים להגן עליהן. מול סכנת נפשות ודאית, הפכו הנישואין לאמצעי הצלה, הממחיש את המתח בין ההלכה למציאות ההישרדות.⁴

מעשי גבורה אישיים והמשכיות

לצד ההכרעות הציבוריות, בצעו יחידים מעשי גבורה אישיים. עבור חלק מהנשים, טהרת המשפחה הייתה אחת המורשות האחרונות שקיבלו מהוריהן. יהודית נוסזן לימדה את בתה ג'ודי את הלכות המקווה ברגעיהן האחרונים יחד, על רכבת המועדת לאושוויץ, והפקידה בידיה את המצווה הקדושה הזו עם הציווי לשמור עליה.⁵

בלודז’, רומקובסקי, ראש היודנראט, ערך נישואין במקום הרבנות.

בעדות נוגעת ללב אחרת מספרת אישה צעירה שזה עתה שוחררה מאושוויץ והייתה לגמרי לבדה, התארסה.מעולם לא שמעה על טהרת המשפחה, שהרי דברים אלה לא נידונו בנוכחות ילדים. היא מתארת כיצד למדה על דינים אלו לראשונה באופן יוצא דופן. ניצול אחר, שהכיר את הוריה, לקח על עצמו ללמד אותה. הוא ישב עם פניו מוסבות, כדי לחסוך מהן מבוכה בשעה שדן בעניינים כה אינטימיים. שניהם בכו יחד, מתוך חיבור בין אובדן להמשכיות.⁶

בהמשך, היא צעדה עשרה קילומטרים כדי להגיע למקווה פעיל. המקום היה מזוהם ומלא לכלוך, אך היא טבלה בכל זאת. עבורה, אותו מעשה של מסירות נפש, בתוך לכלוך ויגון ועל חורבות עולם שנחרב, הפך לאבן הפינה הרוחנית שעליו בנתה את משפחתה העתידית.

גבורה יומיומית בשמירת מצוות

מעשי גבורה שקטים התרחשו גם לפני הגירושים למחנות. בגרמניה הנאצית, ברטה קלוגמן מפרנקפורט, מקהילת הרב שמשון רפאל הירש, סיכנה את חייה בכל פעם שיצאה אל המקווה. היא הלכה בחשכת הלילה, התחבאה בפתחי בניינים בכל פעם שראתה קצין אס-אס, ועמדה במתינות עד שיעבור, ואז המשיכה, צעד אחר צעד, עד שהגיעה למקווה וחזרה לביתה בשלום.⁷

שיקום לאחר החורבן

סיפורים אלה מלמדים כי אחת מצורות ההתנגדות המשמעותיות ביותר בשואה התקיימה דווקא במרחב הפרטי ביותר של החיים. שמירת טהרת המשפחה לא הייתה רק קיום מצווה, אלא שמירה על זהות, כבוד ותקווה.

לאחר המלחמה, המחויבות הזו הפכה לחלק מתהליך השיקום. השורדים לא רק הקימו משפחות חדשות, אלא שיקמו את יסודות הקדושה והערכים של חיי המשפחה היהודיים. המסירות השקטה למצוות אלו סייעה להניח את התשתית לדורות הבאים.

בעוד השואה נזכרת לעיתים דרך חורבן ואובדן, סיפורים אלו חושפים גם עוצמה אחרת: עמידות, אמונה והמשכיות. נחישותן של נשים ומשפחות, אמונתן בהמשכיות, והמאמץ לבנות מחדש, גם מתוך האין, היו כוח עצום בהישרדות העם היהודי.

הגבורה של נשים אלו לא תמיד הייתה גלויה לעין. היא התקיימה במסעות חבויים, בלימוד בלחש ובמעשים שנעשו בפחד וחוסר ודאות. באמצעות מסירותן, לעיתים תוך סיכון אישי רב, הן הבטיחו ששלשלת המסורת לא תישבר. בכך הן עשו יותר מאשר לשרוד; הן הניחו את התשתית הרוחנית לדורות הבאים.

הערות שוליים

1. כל המקורות ההיסטוריים והצילומים לקוחים מארכיון יד ושם.

2. ר’ שמעון הוברבנד, קידוש השם: כתבים מימי השואה מתוך הגנזים של ארכיון רינגלבלום בגטו ורשה, עמ’ 89–92.

3. ר’ יהושע משה אהרונסון, עלי מרורות: יומנים, שו"ת והגות בשואה, מהדורה שנייה (ירושלים: מוסד הרב קוק, 2013), עמ’ 230–231.

4. ר’ אפרים אשרי, ממעמקים, חלק א (ניו יורק, 1962), סימן יח, עמ’ קי"א.

5. עדותה של ג’ודי נוסן, כפי שנמסר על ידי נכדתה רינה גלזר.

6. עדות מתוך מכתב אישי לנכדיה.

7. סיפורה של ברטה קלוגמן, כפי שנמסר על ידי נכדתה קרולין קרפ.