השער הסמוי של המצוות - המקום שבו הקדושה מקבלת צורה

הכוח השקט שטמון במצוות נע לאורך הזמן בשקט.

העוצמה הזו לא מבקשת אישור ואינה מחפשת תשומת לב.ובכל זאת, היא ממשיכה.

הגילוי האחרון של מקווה מתחת לרחבת הכותל שייך לאותה עוצמה.

Photo by Georgii Eletskikh on Unsplash

זה לא רק ממצא ארכיאולוגי. זה סימן. שער שנפתח מחדש.

עדות ברורה ומוחשית לחיים שחיו אותם מתוך כוונה.

המקווה הזה, החצוב בסלע, מספר סיפור של דרך חיים מכוונת.הוא מדבר על נשים וגברים שלא הפרידו בין הקודש לבין היומיום, מפני שידעו שהיומיום הוא המקום הראשון של הקדושה. לפני העלייהלמקדש, הם התכוננו. לפני המפגש, הם הכינו את עצמם.הקדושה לא הייתה אירוע מיוחד.היא הייתה נאמנות יומיומית. חיים רגילים מלאי משמעות.

כפי שהזכיר לנו הרב מניס פרידמן, אבותינו הגיעו לארץ שנקראה כנען, מקום שלא הייתה בו קדושה - והפכו אותה לארץ ישראל. לא מפני שהארץ השתנתה מעצמה, אלא מפני שהם שינו אותה.

ואנחנו אותו העם גם היום.

הרצף הזה ניכר במעשים היסודיים שנשארים זהים. הם בנו מקוואות - ואנחנו בונים מקוואות.

הם למדו, התפללו, צמו ביום הכיפורים, ורקדו בשמחת תורה - ואנחנו ממשיכים לעשות את אותו הדבר.

זו לא העתקה של העבר. זו נאמנות למבנה פנימי שעובר מדור לדור.

סיפורו של עם ישראל אינו מתקדם מעצמו. הוא מתקדם משום שהזהות נשמרת.ובמרכז הזהות הזו עומדת טהרת המשפחה. זה המקום שבו הזהות היא משהו שחיים אותו, לא הכרזה. המקום שבו בית הופך למקדש קטן.המקום שבו העתיד מקבל צורה - בשקט.

הקדושה חיה כנאמנות יומיומית, כחיים רגילים מלאי משמעות.

המקווה הזה, שנחשף מחדש מעומק אדמת ירושלים, מתחת לרחבת הכותל ולאורך הדרכים הקדומות שהובילו פעם להר הבית, מזכיר לנו זאת: אנחנו לא אורחים בהיסטוריה. אנחנו נושאי ההמשכיות. כל דור מקבל את הלפיד, מחזיק בו לתקופה, ומעביר אותו הלאה.

המקווה העתיק הזה אינו מבקש שיתפעלו ממנו.הוא מדבר.

בעדינות, הוא אומר: היינו כאן. עשינו את אותו המעשה. חיינו קדושה כאחריות יומיומית.

ההיסטוריה אינה מתקדמת מעצמה.

היא נמשכת כשמישהו בוחר להישאר נאמן למי שהוא -כי אנחנו, היום כמו אז, אותו העם.