הטבילה האחרונה

סיימתי 27 שנות טבילה במקווה ב־15 בנובמבר 2022 (כ״ב חשוון). זה אומר שביליתי כמעט חצי מחיי בהליכה למקווה. במשך רוב הזמן הזה, הלכתי למקווה מדי חודש. טבלתי יותר מ־600 פעמים, ואני גאה לומר שהייתי צריכה לחזור על הטבילה רק פעם אחת.

המקווה הוא מסע דרך חיי הנישואין שלי. חיי המקווה שלי התחילו באותה טבילה ראשונה ולא נוחה רגע לפני החתונה, כשאמא שלי לקחה אותי למקווה בפיטסבורג, ארה״ב. בדיעבד אני מבינה שזו הייתה ברכה שאמא שלי, שטבלה בעצמה באמונה, היא זו שהיתה איתי בתחילת הדרך, אבל בזמנו זה היה מאוד מביך.

אבל שום דבר לא היה מביך כמו הפעם השנייה. הטבילה הראשונה שלי אחרי החתונה הייתה בליל הסדר השני אצל ההורים של בעלי. זה הפך לדפוס. חמישה פעמים במשך השנים שהלכתי לטבול בליל הסדר, אבל מי סופר.

אבל מעבר לרגעים המביכים ולהרפתקאות המוזרות, הטבילה עבורי היא הצהרה של ערכים, והיא משקפת את ההתפתחות האישית שלי ואת ההתפתחות של הנישואין שלי. כמו הרבה בנות בזמני, לא למדתי על הלכות נידה בבית הספר או מאמא שלי, אלא מקריאה באחד מהמדריכים הבודדים באנגלית על הלכות נידה או "טהרת המשפחה", כפי שזה מכונה בעדינות. במקרה שלי זה היה הספר איש וביתו של אליהו כיטוב, שם אירוני למדי עבור ספר שחשף אותי להלכות נידה. מעבר לזה, אנחנו הבנות היינו עוקבות אחרי האימהות שלנו בשבע עיניים, מחפשות רמזים לכך שהן הולכות למקווה. הסימן הכי ברור היה קניות ליליות בסופר.

בבית הספר היה לנו רק שיעור אחד שבו הוזכר המקווה – בלי שום דיון על יחסי אישות או על פרטי הלכות נידה. הובהר לנו שיש לנו תפקיד קדוש, שהמקווה הוא ערובה לקדושת הבית שלנו, ונאמר לנו שנשים במשך דורות הקריבו רבות כדי ללכת למקווה. כבת שלמדה בבית ספר חב''ד סיפרו לנו על נשים שחפרו בקרח כדי לטבול במים הקפואים של סיביר.

אחרי שסיפרתי לכמה חברות על חלק מההרפתקאות שלי עם המקווה - נסיעות של 96 ק״מ לכל כיוון במהלך חופשה משפחתית; לילי הסדר שציינתי; הליכה למקווה שסמוך לבית הכנסת במהלך ערבי גאלה שנתיים, אחת החברות שאלה אותי למה לא פשוט דחיתי את הטבילה בלילה אחד. אף פעם לא חשבתי על זה בכלל. ללכת למקווה זה לא תמיד נוח; לפעמים יש סופות שלגים (גם אם לא כמו בסיביר) ולפעמים זה מביך. אבל זו התחייבות מקודשת שלקחתי על עצמי – כלפי הקב״ה, כלפי עצמי, כלפי בן זוגי. אף אחד אחר לא יכול לקיים את המצווה הזאת במקומי. וכמו האימהות שלי לדורותיהן, אני גאה במחויבות שלי, בהקרבות שלי - לפעמים קטנות, לפעמים משמעותיות - שאני עושה כדי לשמור על מצוות הטבילה.

הטבילה משקפת את המקום שבו אני נמצאת במסע החיים שלי. בתחילת הנישואים, אני לא חושבת ששמתי לב כמה המקווה שטבלתי בו היה קטן ומוזנח, האסתטיקה לא עניינה אותי בכלל, כי ימי ההרחקות סוף סוף עמדו להיגמר. כאמא צעירה חיכיתי לזמן לבד, להתארגן, להתרחץ, לצאת מהבית. כשהגעתי לשנות ה־40 שלי, לחברות שלי היו התקנים תוך רחמיים ולא הלכו למקווה כבר שנים, בעוד שאני המשכתי ללכת כל חודש, והרגשתי שאין לי עם מי לשתף את הרגעים האלו. וזה היה עוד יותר נכון בשנות ה־50 המוקדמות שלי, כשהרגשתי שאני האישה היחידה עם שיערות אפורות במקווה. אבל לספר את הסיפורים האלה, להצחיק – זה חיזק בי את התחושה שאני עושה משהו מיוחד, אולי אפילו ייחודי.

ואז הגיע הקורונה. גם כשהמגפה התחילה, המשכתי לטבול כל חודש. אחרי שדיברתי עם חברה שהיא מומחית למחלות זיהומיות וייעצה למאות מקוואות בזמן הקורונה, נרגעתי לדעת שהמקווה בטוח ככל האפשר, והמשכתי ללכת. הרבה נשים התקשרו אליי לשתף בחששות שלהן, ויכולתי לעדכן אותן בכל חודש אילו אמצעי בטיחות חדשים נוספו במקווה שלנו.

וסוף סוף סיימתי את התקופה הארוכה הזו של חיי. אני עדיין לא יכולה לומר שאני מתגעגעת לזה, אבל לא הספקתי להיפרד. הלכתי למקווה בפעם האחרונה בלי לדעת מראש. לא חשבתי האם זו תהיה הפעם האחרונה, זה פשוט נגמר בבת אחת. אני לא זוכרת כלום מהפעם האחרונה שטבלתי; היא לא הייתה יוצאת דופן יותר מהפעם שלפניה. אבל הלוואי שהייתי יודעת, שהייתה לי האפשרות לסמן את הפעם ההיא - ה"כשר" האחרון, הברכה האחרונה, הטבילה האחרונה. פספסתי את ההזדמנות הזו, וזה כל כך חבל לי.

הרבנית דבורה זלאטשווער היא משגיחה רוחנית ומלמדת גמרא והלכה כבר 30 שנה. בימים אלו היא כותבת ספר זיכרונות על המסע שלה בלימוד ובהוראת גמרא.