כשהמקווה פוגש טראומה – מסע אישי של ריפוי
- Sima Gleicher
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 6 דקות
חיכיתי לרגע הזה חמש־עשרה שנים.
רק אחרי חמש־עשרה שנים הצלחתי להגיע למצב שבו הטבילה במקווה הייתה עבורי חוויה ניטרלית. לא טראומטית. לא כואבת. פשוט ניטרלית.
כשטבלתי לראשונה במקווה, ימים ספורים לפני החתונה, הייתי לגמרי לבד. הרגשתי שאני מגששת באפלה, בתוך עולם לא מוכר. מבחוץ, מקוואות נראים לעיתים קרובות כמו מבנים חסרי ייחוד, ולרוב מוסתרים וקשה למצוא אותם. שיעורי ההדרכה שקיבלתי לפני החתונה, במדינה אחרת מזו שבה נערכה החתונה, הסתיימו מוקדם מהמתוכנן, ולא היה מי שילווה אותי בצעד הראשון של קיום המצווה הזו.
כשנכנסתי אל המבנה של המקווה, פניתי לאישה הראשונה שפגשתי ושאלתי אותה לאן עליי ללכת. היא הצביעה לעבר מסדרון והורתה לי להיכנס לאחד החדרים.
אמבטיה. שירותים. דמעות.
אני מדפדפת בקלסר עם סיכומי הדרכת הכלות של אחותי, כי ההדרכה שאני קיבלתי פשוט לא הכינה אותי למה שעומד לפניי.
שיער. פנים. אף. שיניים. גוף. ציפורניים...
אבל עד כמה צריך לנקות? איך אדע שעשיתי מספיק? כמה מהציפורן צריך לגזור כדי שלא יישאר ממנה "יותר מדי"? לא היה לי מושג.
אמבטיה...
לא נכנסתי לאמבטיה מאז שהייתי ילדה. אז הכריחו אותי לשבת באמבטיה ולהשרות את הגוף, כי להתקלח לא היה מותר. עצם המחשבה על לשבת בתוך אמבטיהי הייתה עבורי בלתי נסבלת. הרגשתי שאני טובלת בתוך הלכלוך של עצמי, והחוויה הזו עוררה בי גועל עמוק. גם היום אני עדיין לא מסוגלת לסבול אמבטיות.
אחרי האמבטיה התקלחתי, רק כדי לשטוף מעליי את תחושת הגועל, ואז סירקתי שוב את השיער. בפעם השישית.
כמה פעמים צריך לסרק? מתי זה נחשב מספיק?
לא הייתה לי שום דרך לדעת.
לבסוף, כשהלב שלי דופק בחוזקה, עברתי שוב על הסיכומים, בתקווה שעשיתי כל מה שצריך כדי להיות מוכנה.ידעתי שהבלנית תצטרך לראות אותי עירומה, אבל לא באמת הבנתי מה זה אומר בפועל.
לחצתי על כפתור הקריאה לבלנית. נקישה בדלת. "את יכולה לצאת."
היא הייתה בלחץ של זמן. היה אפשר לראות את זה מיד על פניה ועל ההתנהלות שלה.
"זו הפעם הראשונה שלי... אני מצטערת... תוכלי להזכיר לי את הברכה?"
הרגשתי מבולבלת, ונדמה היה לי שאני נתונה לשיפוט. שוב ושוב מצאתי את עצמי מתנצלת, בלי להבין בכלל מה עשיתי לא נכון.היא בדקה את האצבעות, את אצבעות הרגליים, את הגב... לא ממש הבנתי מה בדיוק היא בודקת, אבל פשוט זרמתי איתה. הרי באמת לא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות.
באותם ימים בכלל לא ידעתי שקיים במקווה "חדר כלות". לא ידעתי שנהוג ללוות כלות באופן שונה ורגיש יותר.
ובכל זאת, עשיתי את זה. עברתי את הטבילה. שנאתי את התחושה שהיא עומדת ומתבוננת בי בזמן שאני נכנסת למים ויוצאת מהם, עירומה. כל החוויה הייתה מוזרה, זרה ולא נוחה.
יותר מהכל, הרגשתי בודדה. כשחזרתי לחדר, לבשתי במהירות את הבגדים שלי, רק כדי לצאת משם כמה שיותר מהר. בדרך החוצה הבלנית עצרה אותי ושאלה, בנימה מופתעת:
"את כלה??" לרגע הייתי בטוחה שהיא שואלת כי יצאתי כשהשיער שלי עדיין רטוב, בלי כיסוי ראש, למרות שהייתי כבר לבושה לגמרי. שוב פחדתי שעשיתי משהו לא נכון.
חייכתי במבוכה, הנהנתי, והיא סימנה לי שאני יכולה ללכת ושאין צורך לשלם. רק אז הבנתי שהכניסה למקווה כרוכה בתשלום. מעולם לא עלה בדעתי שאצטרך להביא כסף ולשלם עבור חוויה שהייתה עבורי כל כך זרה, לא נוחה ומטלטלת, חוויה שהייתי חייבת לעבור כדי שאוכל להתחתן..
עשר שנים עברו מאז. בעלי דיבר בטלפון עם הרב שלנו, רב שבמשך השנים ניסיתי "להכשיר". הוא אדם טוב ועדין, בעל חשיבה מקורית ופתוחה, אבל הרגשתי שהוא זקוק לכוונון מסוים בכל הנוגע לאופן שבו מדברים עם נשים. שוב ושוב ניסיתי להסביר לו עד כמה חשוב להבין מאיזה מקום אישה מגיעה כשהיא שואלת שאלה הלכתית מתוך כאב, ובמיוחד כשמדובר בשאלות הקשורות לטהרת המשפחה.
באותה שיחה ניסה בעלי להסביר לרב בשמי שאני לא מסוגלת להתקלח שוב במקווה לפני הטבילה.
באותן שנים, לפני תקופת הקורונה, היה מקובל יותר לבצע את כל ההכנות לטבילה במקווה עצמו ולא בבית. גם מי שהתכוננה בבית הייתה בדרך כלל מתבקשת להתקלח שוב במקווה לפני הטבילה. אחרי תקופת הקורונה השתנתה במידה רבה המציאות הזו, והכנה בבית הפכה לדבר מקובל יותר.
באותה תקופה הייתי בעיצומם של תסמיני פוסט־טראומה מורכבת (C-PTSD) בעקבות הפגיעות שחוויתי בילדותי. מבחינתי, המשמעות הייתה לחיות שוב ושוב את העבר, כאילו אני עדיין אותה ילדה. הזיכרונות חזרו ללא הפסקה והשתלטו על מחשבותיי, ולעיתים קרובות הגוף שלי פשוט קפא ולא הצליח להגיב.
בתוכי חייתי שוב ושוב את הסיוטים של ילדותי, ובו בזמן התאמצתי כלפי חוץ להיראות מתפקדת ו"רגילה".
ניסיתי להתמודד עם כל זה במסגרת טיפול נפשי תהליך איטי, מורכב וכואב - אבל כמעט כל דבר הפך לטריגר עבורי.
באותם ימים אפילו מקלחת או צחצוח שיניים היו מחזירים אותי מיד לזיכרונות הקשים מהילדות.
בדיקות הטהרה הרגישו פולשניות, ולא נותרה בי כמעט שום פניות רגשית לאנשים שסביבי. כל עולמי הפנימי היה עסוק בניסיון לשרוד את שטף הזיכרונות. עד אותו שלב כבר קיבלתי כמעט כל היתר הלכתי אפשרי שיכול היה להקל עליי בשמירת טהרת המשפחה. לכן, הדרישה להתקלח פעם נוספת במקווה, אחרי שכבר התכוננתי בבית, הרגישה לי כמו עינוי מיותר, כזה שאפילו לא היה בו צורך הלכתי מבחינתי.
כששמעתי את תשובתו של הרב – שהוא סבור שאני כן חייבת להתקלח שוב, "רק" מקלחת קצרה נוספת במקווה לפני הטבילה – פשוט נשברתי.
התפרקתי לגמרי. צעקות עמוקות, חייתיות, פשוט יצאו ממני. נשענתי על הקיר, לאט לאט שקרסתי על ברכיי, בוכה ללא שליטה. מעולם לא בכיתי כך. הרגשתי כאילו הבכי שפורץ ממני הוא הבכי של כל הנשים יחד – של כל אותן נשים שנושאות את כאבן בשקט, וזועקות אל מול תחושת חוסר הצדק שהן חוות סביב קיום המצווה הזו. היה בי ייאוש עמוק מהמחשבה שכל כך הרבה רבנים פשוט לא מבינים.
אנחנו אמורות להפקיד בידיהם את אחת הסוגיות האינטימיות והמשמעותיות ביותר בחיינו, אבל פעמים רבות פשוט לא שואלים אותנו את השאלות הנכונות. ומצד שני, גם אנחנו לא תמיד יודעות כיצד להסביר את מה שאנחנו עוברות, או כיצד לתאר את עומק הכאב, כדי שיוכלו לראות את התמונה המלאה.
כאשר רב פוסק על סמך מידע חלקי בלבד, התשובה שהוא נותן היא בהכרח כללית. אבל אנחנו איננו "מקרה כללי".וכך, דווקא כללים שנועדו להדריך ולכוון, עלולים לעיתים להפוך למקור של כאב.
עם השנים השתנה החוק בישראל, וכיום נשים יכולות לטבול במקווה גם ללא נוכחות בלנית.
גם אני זכיתי בהמשך להיתרים הלכתיים נוספים, לאחר תהליך ממושך של בירור, שאלות והתייעצויות בין כמה רבנים סביב המקרה שלי. בהדרגה, החוויה שלי במקווה החלה להשתנות. בסופו של דבר נרשמתי לקורס של מרכז עדן והוסמכתי כמדריכת כלות. עד היום לא הדרכתי אפילו כלה אחת. יש בי עדיין תחושה של צביעות מסוימת, וקשה לי לדמיין את עצמי מלמדת על "היופי" שבמצוות הללו, כשזו הייתה החוויה האישית שלי.
אבל אני כן מקווה שיום אחד יהיה לי האומץ, והזכות, ללוות כלות שעברו פגיעה מינית. החיים הזוגיים לאחר טראומה מלווים באתגרים ייחודיים ובמורכבויות רבות, ואני מאמינה שנשים המתמודדות עם מציאות כזו ראויות ללמוד ולהתכונן אליה יחד עם מישהי שמבינה באמת את עולמן.
ההליכה למקווה עדיין אינה פשוטה עבורי, אבל סוף־סוף אני מצליחה להשמיע את קולי.
"אני טובלת לבד, בלי בלנית. יש לי היתר לטבול לבד."
את המשפטים האלה אני חוזרת ואומרת לעצמי שוב ושוב במהלך שבע הדקות של הנסיעה למקווה.
לפעמים אני מצליחה לומר אותם בקול, בביטחון. ולפעמים הם נתקעים אי שם בין המחשבה לבין השפתיים, ואני טובלת בדרך ה"רגילה", כשבלנית עומדת ומשגיחה עליי. וכשזה קורה, אני מוצאת את עצמי שוב באותו מקום מוכר, הדמעות, הטראומה, ותחושת חוסר הצדק שמציפה אותי מחדש. לא פעם, מי שאומרת את המשפטים האלה היא הגרסה המנותקת שלי, זו שמתפקדת על אוטומט, בזמן שאני עומדת מול בלנית שמביטה בי בתמיהה, כאילו היא מטילה ספק בבקשה שלי. לא פעם אני שומעת תגובות כמו:
"תני לי להסביר לך למה עדיף לטבול עם בלנית." או: "את פשוט מתביישת?"
לא. זה לא בגלל מבוכה.
זה בגלל שנים של טראומה שמכבידות עליי כמו עוגן כבד, עד שלפעמים אני בקושי מצליחה להניח רגל אחת לפני השנייה וללכת למקווה. אבל את כל זה אני לא אומרת.
אני לא מסוגלת.
לפעמים יש לי מזל, ואני פוגשת בלנית רגישה, או כזו שכבר פגשה אותי בעבר ואינה מקשה עליי בגלל שאני מבקשת לנהוג אחרת מהמקובל. הכי טוב מבחינתי הוא כשאני יכולה להיכנס ישירות לחדר הטבילה, כשאני עדיין לבושה. אני כבר לא מתקלחת שוב במקווה. אני מגיעה אחרי שהתקלחתי בבית.
בתוך חדר הטבילה אני נועלת את הדלת, מתפשטת, בודקת את שערי מול המראה, ואז נכנסת בעצמי אל המים. אני מפצלת את השיער לשני הצדדים, טובלת כולי, ומעבירה את הידיים מעל ראשי מתחת למים. בסוגי שיער רבים, כשהשיער רטוב הוא נצמד, ולכן הסיכוי ששערה תישאר מחוץ למים קטן מאוד. (כמובן, כל אישה צריכה לברר את ההנחיות ההלכתיות המתאימות למקרה שלה.) לאחר מכן אני מברכת, כשידיי מונחות סביב מותניי, וטובלת עוד פעמיים. לפעמים אני טובלת פעם נוספת, אם אני חוששת שאחת הטבילות לא הייתה טובה. אני משתדלת להתפלל. באמת משתדלת.
בזמן שהחטופים שלנו הוחזקו בשבי בעזה, התפללתי עליהם מעומק הלב. אבל בדרך כלל, הזמן שאני מצליחה להקדיש לתפילה קצר מאוד. אני רק רוצה לצאת משם.
לסיים.
המחשבה שחוזרת בראשי היא בעיקר:
"ריבונו של עולם... אני עושה את זה בשבילך. רק בשבילך." ואז, יום אחד, זה קרה. יצאתי מהמקווה... וצחקתי.
באמת צחקתי.
בפעם הראשונה ביותר מחמש־עשרה שנות נישואים, חוויתי את מה שכל כך הרבה נשים ניסו לתאר לי במשך השנים,שהמקווה הוא פשוט... קצת מעצבן. ופתאום הבנתי עד כמה החוויה הזו שונה ממה שאני הכרתי.
עד אז, כל טבילה הייתה עבורי אירוע טראומטי בפני עצמו. כל ביקור במקווה העמיק את הכאב של קודמו, ובכל פעם יצאתי משם רועדת ובוכה.
אבל הפעם...
זו הייתה פשוט חוויה ניטרלית.
לא טובה במיוחד.
לא רעה במיוחד.
פשוט... ניטרלית.
"ככה נשים אחרות חוות את המקווה?" שאלתי את עצמי בדרך הביתה, בוכה וצוחקת בו־זמנית לנוכח האירוניה של המסע שעברתי. חיכיתי חמש־עשרה שנים כדי להגיע אל התחושה הפשוטה הזאת, תחושה של ניטרליות. ואני אפילו לא יודעת אילו רגשות עוד מחכים לי בהמשך הדרך.
אבל לעת עתה, אני פשוט אסירת תודה על כך שמצווה שהייתה עבורי במשך שנים מקור לכאב עמוק, הפכה להיות מעט יותר קלה.
סימה גלייכר היא מאמנת המתמחה בליווי מחלימות טראומה. ניתן ליצור עמה קשר בכתובת: ourstorywithin@gmail.com
תגובות