כשריפוי פירושו היה לשחרר

הייתי בת 35 כשאובחנתי עם סרטן השד.

באותו זמן היו לי ארבעה ילדים קטנים בbh שש עד שנה וחצי. בין לילה מצאנו את עצמנו בעולם חדש לגמרי :גנטיקה, ניתוחים, כימותרפיה והקרנות. החברים והמשפחה התגייסו סביבנו, והרגשנו עטופים באהבה ותמיכה. כמשפחה שחיה בישראל, היינו צריכים ללמוד גם איך להתמודד עם מערכת הבריאות הישראלית, אבל למרות הכל הרגשנו שכל רופא ואחות שפגשנו עשו את כל מה שיכלו עבורנו ונתנו לנו להרגיש כאילו אנחנו משפחה.

תמונה של Baran Lotfollahi on Unsplash

כשאני מסתכלת אחורה, אני לא חושבת שקיבלתי החלטה מודעת וגדולה לגבי איך אתמודד עם כל זה. ידעתי רק דבר אחד: אני לא יכולה לשמור את זה בסוד. אני אדם של אנשים מטבעי, והרעיון של להיעלם לכמה חודשים או להסתיר את מה שאני עוברת פשוט לא היה הגיוני לי. תודה לא-ל, הרגשתי די טוב לאורך הטיפולים. המשכתי לאסוף את הילדים מהגן, להכין שיעורים עם הבכור שלי, ולבלות אחר הצהריים בגינה. אנשים היו אומרים שאני “מדהימה”, אבל האמת היא שלהיות בחברת אנשים עזר לי להתמודד. לנסות לשמור על שגרה נורמלית היה הצורך הכי גדול שלי.

החלק הקשה יותר עבורי היה להבין איך אני מביאה את הקב"ה לתוך כל זה. עבדתי קשה כדי לראות את האבחנה לא כמשהו אקראי אלא כמשהו שהוא שלח אליי כדי לבנות אותי. רציתי לעבור מהמקום שבו אני רואה את ה' כרחוק, למקום שבו אני מרגישה שהוא הולך איתי כל יום. לקבל את מה שקורה ולוותר על שליטה לא טבעי עבורי. אני טיפוס שאוהב להיות בשליטה, והסרטן אילץ אותי להתמודד עם כמה מעט שליטה באמת יש לי. זו הייתה דחיפה חזקה בכיוון הנכון, אבל זה עדיין תהליך מתמשך.

כשהסתיים מה שכיניתי “הטיפול הפעיל” שלי, חגגתי. הסרטן שלי היה רגיש לאסטרוגן, ולכן ידעתי שאצטרך לקחת כדור הורמונלי מדי יום בשנים הקרובות, אבל הרגשתי שהחלק הגרוע ביותר נמצא מאחורי.

רוב הנשים לא מקבלות מחזור בזמן כימותרפיה. הרופאים שלי אמרו לי שאי אפשר לנבא הוא יחזור אחר כך זה תלוי באישה. אז כשכמעט מיד אחרי ההקרנות קיבלתי שוב מחזור, ממש ביום שלפני שטסנו לארצות הברית לחגים, הייתי מאושרת. הרגשתי שהגוף שלי חוזר לחיים, שעוד חלק מההחלמה מתחבר. נדמה לי שזו הייתה הפעם היחידה בחיים ששמחתי לקבל מחזור.

כשהחזרנו לארץ כמה שבועות אחר כך, הלכתי לביקורת אצל האונקולוג שלי. הייתי נרגשת לספר לו שהמחזור חזר. הוא חייך בעדינות ואז הסביר לי שכיוון שהסרטן שלי היה רגיש לאסטרוגן, הדבר הכי נכון רפואית הוא לעצור לחלוטין את ייצור ההורמון בגוף שלי. המשמעות הייתה להתחיל זריקה חודשית שתדכא את פעילות השחלות ותפסיק את המחזור.

זו הייתה הפעם היחידה שבכיתי אצלו במשרד. פשוט נשברתי. חשבתי שחזרת המחזור היא סימן לריפוי, לכך שהגוף שלי חזק שוב, שאולי “עברתי את המבחן”. ועכשיו הרגשתי שאני הולכת צעד ענק לאחור.

ניסיתי להתווכח איתו. ממש לא רציתי את הזריקה. הוא היה אמפתי אבל נחוש, והסביר שזו הבחירה הרפואית הבטוחה ביותר. הוא הציע לנסות לכמה שנים ואז נבחן מחדש. ידעתי שאקשיב לו, אבל היה קשה לקבל את זה. עמוק בפנים גם הבנתי ש“כמה שנים” כנראה אומר הרבה יותר.

שבועיים אחר כך הלכתי למקווה, בידיעה שאחרי זה אתחיל את הטיפולים בזריקות. בראש ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, אבל בלב נלחמתי בזה. ובכל זאת, התכוננתי. כשסיימתי את ההכנות, קראתי לבלנית והיא באה ללוות אותי.

אני זוכרת את עצמי יורדת במדרגות אל תוך המים. כשהגעתי לתחתית, משהו בי השתנה. פתאום הרגשתי שלווה עמוקה וקבלה. אני זוכרת שחשבתי:

"השם, אני לא יודעת מה מחכה לי. אני לא יודעת איך כל זה ייראה. אני רק יודעת שאין לי שום שליטה – ואני מוסרת הכול לידיך."

ואז טבלתי.

שלוה שניידר, עו"ס קלינית מוסמכת, היא המנהלת של Jewessence — סמינר טרנספורמטיבי לנערות יהודיות שגדלו בבתים דתיים ומחפשות ריפוי, צמיחה וחיבור. שלוה מנהלת קליניקה פרטית בירושלים ומשלבת בעבודתה חום, תובנה ועומק רגשי. היא מדריכת כלות מוסמכת ומוכרת על ידי מרכז עדן, עם התמחות בגישה רגישת-טראומה. שלוה מתגוררת בירושלים עם בעלה וארבעת ילדיהם.