לאהוב את הגוף תוך התמודדות עם אתגרי פוריות

אני מאמינה שלכל מסע יש רגע שבו משהו משתנה, הרגע שבו זה מפסיק להרגיש כמו משהו זמני ומתחיל להרגיש כמו המציאות שלך. בשבילי הרגע הזה הגיע אחרי ההפלה השלישית שלי. עד אז עוד החזקתי בתקווה שזה פשוט "חוסר מזל". במקרה. משהו שקרה לי, אבל לא יגדיר אותי. אבל אחרי האובדן השלישי, לא יכולתי להמשיך להאמין בזה. התחלתי להבין: זה הסיפור שלי. ואם זה הסיפור שלי, אז זה גם הגוף שלי, ששוב ושוב שובר לי את הלב ומאכזב אותי.

איך בכלל מכריחים את הגוף לתפקד כמו שחשבתי שהוא אמור? במקביל ידעתי שאני חייבת למצוא דרך לחיות בתוך הגוף הזה בלי לשנוא אותו, כי לא היה לי מושג כמה זמן עוד המסע הזה ימשך, ופחדתי לאבד את עצמי.

היו רגעים בהריון שאמרתי לעצמי: "סופסוף. אני אוהבת את הגוף שלי. הוא עושה את הדבר הכי יפה שיש – יוצר חיים." אבל ברגע שההריון נגמר, כל זה נעלם. והגוף שלי שוב איכזב אותי. פתאום שוב הייתי רק אני. מתלבשת בבוקר, עושה כאילו הכל כרגיל. וה"לעשות כאילו" שוחק כל כך.

בתור מישהי שבחרה לשתף את החיים שלה בצורה פומבית במדיה החברתית, הרגשתי עוד יותר לחץ "להופיע", לחייך, להיראות מסודרת ומרוצה, וזה רק הקשה יותר. היו שבועות שבהם שנאתי את המראה, ביטלתי אופציות לשיתופי פעולה, התחבאתי בתוך סוודרים ענקיים, ונתתי לעצמי פשוט להרגיש.

העלייה במשקל לא עזרה. בין הטיפולים, הלחץ, האכילה הרגשית בין בדיקה לבדיקה, הגוף שלי כבר לא הרגיש כמו שלי. אני בדרך כלל לא נשקלת, אבל במרפאה לא הייתה לי ברירה. ראיתי מספר שמעולם לא ראיתי, וזה ריסק אותי. הרגשתי שאיבדתי שליטה על הכול, על הגוף, על הנפש, על הנשמה.

ויש גם את החלק שאף אחד כמעט לא מדבר עליו, נידה. הדימומים התכופים, הכתמים, הניתוחים, הכישלונות, הכול משאיר אותך תקועה במעגל אינסופי של ניתוק פיזי ורגשי. את אומרת לעצמך: "זו הטבילה האחרונה שלי, כי הפעם אני אכנס להריון", אבל את שוב חוזרת למקווה כמה שבועות אחר כך. אפילו כשאת מתכוננת וטובלת, ואז תוך כמה ימים שוב כתמים בגלל התרופות או מהאובדן. המעגל הזה פשוט מתיש, מבלבל, ולעיתים מכעיס.

ומה שהקשה עליי עוד יותר הייתה התחושה של ניכור וחוסר רגישות שחוויתי בחלק מהביקורים במקווה. אני זוכרת לילה אחד שבו הגעתי לשם, מרוסקת רגשית, רק מקווה לחיוך קטן. במקום זה נאמר לי למהר, לא להתקלח, לא להתעכב במים, על ידי בלנית שלא יצרה קשר עין, בקושי דיברה, וגרמה לי להרגיש שאני פשוט מטרד. בתור בלנית בעצמי, אני יודעת כמה זה חשוב שנשים ירגישו בנוח בלילה הזה. במיוחד כשכל כך הרבה נשים באות עם כאב בלתי נראה. הלילה ההוא נשאר איתי. הוא הרס לי את כל החוויה.

הריפוי שלי לא הגיע ביום אחד. אבל הוא התחיל, אני חושבת, אחרי ההפלה הרביעית או החמישית. מצאתי חוג כושר שהתאהבתי בו, והתחייבתי אליו לא כדי "לעשות שינוי חיצוני", לא כדי לרדת במשקל, אלא כי זה גרם לי להרגיש חזקה. זה נתן לי מטרה. זה הזכיר לי שגם אם אין לי שליטה על הכול, יש דברים שכן בידיים שלי. זו הייתה הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שבה הרגשתי גאה בגוף שלי. התחלתי ללבוש בגדים שכבר חודשים שכבו בארון, בגדים שגרמו לי להרגיש טוב. והיום, כשאני מסתכלת במראה, אני עדיין מתאבלת, עדיין מחלימה, אבל אני גם בונה את עצמי מחדש.

התחלתי להעריך את הגוף שלי לא על מה שהוא לא עשה, אלא על מה שהוא כן עושה. על איך שהוא ממשיך לשאת אותי קדימה, יום אחרי יום.

אם את קוראת את זה וגם את התמודדת עם קושי מול הגוף שלך, את לא לבד. את מכירה את התחושה של להתעורר בתוך גוף שמרגיש כאילו הוא נלחם בך. לכאוב בשקט כשהעולם ממשיך להתקדם. כשהתגובות וההערות לא מפסיקות. להתאפר ולחייך, כשמבפנים הכל כואב.

אבל אני גם יודעת שאפשר להחלים. שזה בסדר לקחת פסק זמן. לנוח. להחלים. לתת לגוף שלך להרגיש. למצוא מה עושה לך טוב. ואני באמת מאמינה שיום אחד, בשילוב של זמן, סבלנות וחמלה עצמית, תתחילי להרגיש שוב כמו עצמך.

שנזכה כל אחת להרגיש שלווה בגוף, בהירות בלב, ואת הכוח להמשיך, גם כשזה מרגיש כל כך קשה או בלתי אפשרי. ושנזכה לאהוב את עצמנו, לא למרות הסיפור שלנו, אלא דרכו.

רבקה אבזיס היא יוצרת תוכן במדיה חברתית בלוס אנג׳לס, ארה״ב. היא משתפת את האהבה שלה לאופנה צנועה, רוחניות, אמהות ועוד בפלטפורמה שלה @stylebyrebs. אחרי שחוותה הרבה הפלות, היא התחילה לשתף את המסע שלה עם אתגרי פוריות כדי לתת תמיכה, להעלות מודעות, ולעזור לנשים במסע שלהן.