ללמוד לאהוב את הגוף שלי

כשהתינוקת שלי מסתכלת במראה, היא מחייכת וצוחקת. אף אחד לא נולד כשהוא שונא את ההשתקפות שלו. הקשר הזה נבנה עם הזמן. אז מה קרה? למה כשאנחנו מתבגרים, אנחנו מתחילים להסתכל במראה ולעקם פרצוף? אולי זה התחיל בחטיבת הביניים, כשמישהו העיר על המשקל שלך. אולי זה היה הורה שדיבר כל הזמן על דיאטות או שינויים במשקל. לפעמים זה אפילו יותר מעודן, כמו לראות רק סוג גוף אחד מוצג במדיה כ"יפה" או "רצוי".

כמטפלת, ישבתי עם הרבה בני נוער, הורים ואנשי מקצוע, שכולם נאבקים עם איך שהם רואים את הגוף שלהם. חלקם מספרים לי שהם לא יכולים להסתכל במראה בלי לבקר את עצמם. אחרים מודים שמספר על המשקל יכול להרוס להם את כל היום. ולרוב, יש גם בושה שקטה, או תחושת מבוכה שמתלווה לזה.

דימוי גוף זה נושא אישי ועמוק. והוא מושפע לא רק ממה שאנחנו רואים במראה, אלא גם ממה ששמענו לאורך השנים, מציפיות תרבותיות, מהשוואות שאנחנו עושים בלי לשים לב כשאנחנו גולשים בטלפון, ומהדברים שאנשים אמרו על הגוף שלנו - לפעמים לפני עשרות שנים.

בתחילת הדרך שלי כמטפלת, הנחיתי קבוצות בנושא דימוי גוף במסגרת עמותת NEDA (העמותה להפרעות אכילה) בפרויקט שנקרא "The Body Project". זהו פרויקט מבוסס מחקר שעוזר לאנשים לאתגר אידיאלים לא מציאותיים של יופי, ולבנות דימוי גוף בריא יותר, דרך שיחות פתוחות והתבוננות פנימית. אחת התמות המרכזיות שצפו שוב ושוב הייתה האמונה שהערך שלנו תלוי במראה החיצוני שלנו. זו אמונה כל כך נפוצה, שהיא כבר נראית כמו אמת מוחלטת.

יש המון רעש סביב איך "צריך" להיראות. פילטרים ברשתות, תרבות הבריאות, משפיעניות—כל זה יכול להיות ממש מציף. אנשים רבים רודפים אחרי אידיאל שאפילו לא באמת קיים. וכשהאידיאל הזה מרגיש בלתי מושג, מגיעות תחושות של תסכול והאשמה עצמית.

אבל הנה הדבר החשוב: דימוי גוף הוא לא באמת על הגוף עצמו. הוא על איך שאנחנו חושבים ומרגישים לגבי הגוף שלנו. אפשר להיות בגוף שאחרים רואים כ"יפה", ועדיין להרגיש רע כלפיו. מצד שני, אפשר להיות בגוף  ֿשחווה ביקורת או דחייה, ועדיין ללמוד לבנות איתו קשר של שלווה ואפילו שמחה. אני מכירה אנשים שעשו הכל כדי "להשיג" את הגוף שהם חשבו שיביא להם אושר, ובכל זאת הרגישו חוסר סיפוק. כי הבעיה לא תמיד בגוף, אלא בתפיסות שלנו כלפיו.

בתוך הקהילה היהודית, דימוי גוף מקבל שכבות נוספות—עדינות, מורכבות, ולפעמים כמעט לא מדוברות. אם זה דרך הערות אגביות בשולחן שבת, או הלחץ "להיראות טוב" בשביל שידוכים, נשים רבות מוצאות את עצמן במאבק פנימי עם הגוף שלהן.

לפעמים יש ציפיות לא מדוברות, כמו להיראות תמיד "מסודרת", או אמונות פנימיות על גודל גוף וצניעות, שגורמות לנו להרגיש לא נוח בגוף שלנו. מעבר לזה, תהליך ההכנות שנשים עושות כהכנה לטבילה במקווה יכולה להעלות הרבה לחצים וכאבים בהקשר של דימוי גוף. יש הרבה שלבים בתהליך הנידה והטבילה שדורשים התמקדות בגוף, וזה מעלה אתגרים לנשים מכל הקצוות. פגשתי ועבדתי עם נשים שסחבו איתן שנים של בושה על הערה של מורה, מנטורית, קרוב משפחה, או שדכנית.

אבל בלב היהדות יש רעיון חשוב: שכל אדם נברא בצלם אלוקים. זה אומר שהגוף שלך, בדיוק כמו שהוא עכשיו, הוא קדוש. הוא לא טעות. הוא לא פרויקט שצריך לתקן. הוא ראוי, בעל ערך, ומלא קדושה. ומעבר לזה, בתהליך הטבילה במקווה זה מובן שכל גוף הוא כלי לקדושה וטהרה. כל סוג גוף מוזמן לטבול במקווה, והמים מטהרים אותם מבפנים ומבחוץ. ללא יוצא מן הכלל.

כשהאמת הזו נכנסת לשיחה על דימוי גוף, יכולה להתחיל ריפוי עמוק. במקום לשאוף לשלמות חיצונית, אפשר להתחיל לשאול: איך אני יכולה לכבד את הגוף שלי ככלי לנשמה, לשירות, לחיבור? איך אני יכולה לזוז משיפוט עצמי אל כבוד עצמי?

אחד הדברים הכי מרפאים שאפשר לעשות זה לשנות את הדרך שבה אנחנו מדברים על גופים—שלנו ושל אחרים. במקום לשאול "איך אני נראית?", אולי ננסה לשאול "איך אני מרגישה בזה?" במקום להתמקד בשינוי הגוף או בהקטנה שלו, מה אם נתמקד בלתמוך בו, להזין אותו, לדאוג לו? להסתכל על בריאות באיזון אמיתי.

כשאנחנו מפנים את הניראות ממרכז השיח, אנחנו יוצרים מקום לקשרים עמוקים ומשמעותיים יותר—עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. אנחנו מתחילים לראות את הגוף ככלי ולא קישוט. הגוף שלנו הוא כלי שדרכו אנחנו חווים צחוק, כאב, צמיחה, עונג, ואהבה.

ואם הרעיון של לאהוב את הגוף שלך מרגיש לך בלתי מושג, את לא לבד. בדיוק בגלל זה קיים המושג של ניטרליות גופנית (body neutrality). זה לא אומר לאהוב כל דבר, אלא להרשות לעצמך לא לשפוט את הגוף כל הזמן.

הגישה הזו אומרת: "אני לא חייבת לאהוב איך שאני נראית היום, אבל אני יכולה עדיין לכבד את הגוף שלי. להזין אותו, להזיז אותו, לטפל בו." זה מוריד את הלחץ. זה פותח מקום לריפוי.

חמלה עצמית היא אחת מהכלים הכי חזקים שיש לנו בכל הנוגע לדימוי גוף. לשים לב לקול הפנימי הביקורתי, ולענות לו בעדינות ולא בשיפוט—זה מעשה עוצמתי, במיוחד בעולם שמרוויח מהחוסר ביטחון שלנו (תחשבו על כל הקרמים לעור מושלם ותכניות היופי).

כשהמטופלת שלי אומרת לי, "אני שונאת את הבטן שלי", אני לא ממהרת לסתור אותה. אני שואלת: "מאיפה למדת שזה לא בסדר שיש לך בטן רכה?" או "מה זה אומר לך שיש לך גוף שנראה כמו שלך?" שאלות כאלה פותחות סקרנות במקום שיפוט. ובמרחב הזה השינוי יכול להתחיל.

אם את מרגישה קושי עם דימוי הגוף שלך כרגע, את לא מקולקלת. את פשוט חיה בתרבות (ולפעמים גם בקהילה) שמקשה עלינו להרגיש בנוח בתוך עצמנו. זה לא עניין של להיות תמיד בטוחה בעצמך, אלא של לבנות מערכת יחסים עם הגוף—מערכת שכוללת כבוד, חמלה, ואמון.

אין לי את כל התשובות. גם אני, כמו כולם, מתמודדת עם זה לפעמים. אבל דבר אחד אני כן יודעת: הגוף שלך הוא לא הבעיה. הדרך שבה אנחנו מדברים על גופים, הציפיות הלא מציאותיות, והחוסר בגיוון שמציגים—אלה הבעיות. וריפוי מתחיל כשאנחנו מתחילות לערער על הנרטיבים האלה ולדרוש את הזכות שלנו להיות בגוף שלנו בלי בושה.

לא צריך לעשות הכל בבת אחת. פשוט להתחיל קטן. להתחיל עם סקרנות. להתחיל עם חמלה. ולתת לגוף שלך להיות מספיק, כמו שהוא, היום.

פנינה אפשטיין היא המנהלת של JewEssence, סמינר בירושלים לבנות מבית דתי שחוקרות את האמונה שלהן והבריאות הנפשית שלהן. לפנינה יש גם קליניקה פרטית ברמת בית שמש בו היא מתמחה בטיפול בבני נוער וצעירים. היא מתגוררת בנווה שמיר עם בעלה וארבעת ילדיהם.