סיפור על בלנית חדשה

לאורך כל נישואיי, חיכיתי לליל הטבילה. היה משהו במים שנתן לי מרחב לתפילה, לאהבה עצמית, להתחבר ולהתחיל מחדש. התחברתי למקווה בצורה עמוקה במיוחד אחרי שקבוצת תמיכה בהתמודדות עם אובדן הריון הסתיימה בטבילה במקווה. מאותו רגע, הערכתי את המקווה עוד יותר על שהציל אותי לאחר האובדן הטראומתי.

הזמן חלף. בשנת 2025, סיימתי את הקורס להכשרת בלניות של מרכז עדן, כשבמקביל הייתי בתהליך גירושין. ידעתי יותר מתמיד שאני רוצה להיות בלנית. ליצור עבור נשים את המרחב שהן צריכות. ואם יתמזל מזלי – להביא למקווה גם את החברות שאני יודעת שטבלו רק בלילה שלפני החתונה שלהן.

ניסיתי להציע את שירותיי במקווה המקומי, ללא הצלחה. כבר היו להם מספיק זוגות ידיים. לא הייתי בטוחה אם אזכה להיות בלנית.

לפני שבועיים חגגתי לבתי בת מצווה וסיימתי את תהליך הגירושין שלי. באותו יום ממש קיבלתי טלפון שמחפשים בלנית למקווה שעבר שיפוץ. ביום חמישי כבר היו לי את המפתחות, ובשבוע שאחריו ניקיתי אותו ביסודיות – והייתי מאושרת.

ערב לפני הפתיחה ערכתי "בית פתוח" של שעה. שתי נשים הגיעו, בתו של הרב ובת הדודה שלה.

למחרת בלילה – הפכתי לבלנית. מה למדתי ביום הראשון? חשבתי שאוכל ללמוד הכל מהר בדרך לשם – אבל הבנתי שצריך פשוט לקפוץ למים. הייתי די לחוצה.

ציפיתי שזה יהיה יותר שחור-לבן, אבל זה לא, והבנתי שכל אישה שמגיעה – זו חוויה שונה, אין תבנית קבועה. צריך פשוט לבוא מהלב, לקבל את האישה בחום ולסמוך על התהליך. ובכל ספק או שאלה – לבקש עזרה. יהודית ונעמי היו במרחק שיחת טלפון.

מה שהכי הפתיע אותי היה התחושה אחרי שהטובלת הלכה, שמשהו באוויר השתנה. הרגשתי שהמרחב נפתח.

אני מתפללת בכותל. מדליקה נרות שבת. ממשיכה במסורת.

הבטתי בתמונה ממוסגרת של הרבנית, שהייתה הבלנית לפני שנפטרה. מעולם לא פגשתי אותה, אבל באמת הרגשתי את הנוכחות שלה שם. כמו חיזוק. הרגשתי בטוחה להתפלל, לדבר עם ה׳ – כאילו יש לי קו ישיר אליו.

יומיים אחר כך, הגיעה הטובלת השנייה. הייתי הרבה פחות לחוצה. הפעם הדלקתי נרות ללא ריח. זה הרגיע אותי ואת המרחב. גרמתי לקצר חשמלי – האורות כבו, אבל תיקנתי מהר. עוד לילה שהסתיים בתפילה ובהודיה. עוד לילה שלי ושל הרבנית.

להיות שם עבור נשים בצורה כזו, זו אחת המתנות הגדולות ביותר שקיבלתי מה׳.

ולקח חשוב נוסף, כמה שפחות מילים - ככה יותר טוב.

כשר. רק ברכות.

סיגל חג'ג' נולדה וגדלה בניו ג'רזי, שם חיה רוב חייה. ב-7 באוקטובר 2020 עלתה לארץ והפכה את ישראל לביתה.

ב-7 באוקטובר 2023 ערכה קידוש בבית הכנסת לציון שלוש שנים לעלייה שלה. רק אח״כ גילתה מה התרחש באותו בוקר – תחילתו של מלחמת חרבות ברזל.

הגילוי הזה הוביל להתעוררות פנימית תוך תהליך של חיפוש משמעות בבית החדש שלה. "כל החיים הרגשתי שאין לי תפקיד מתאים," היא אומרת.

ב-7 באוקטובר זה השתנה. רק אחרי שהמלחמה התחילה – הנעליים סוף סוף התאימו.

מאז אותו יום, היא הובילה יוזמת גיוס תרומות מהשטח, והצליחה בעצמה לרכוש ולספק ציוד טקטי חיוני לחיילים ברחבי הארץ.

היום היא גם בלנית בתל מונד. לשמר מרחב קדוש עבור נשים, שבו ירגישו בטוחות ומטופלות – אפילו לרגע – זו הגשמת חלום.