איך מתחברים מחדש אחרי מילואים

בשנה וחצי האחרונות, כל ישראלי—גבר, אישה וילד—היה מוקף באירועים קשים, לא מבחירה. האירועים הללו ממשיכים להתגלגל, משפיעים על כל אחד מאיתנו, לא משנה היכן אנחנו נמצאים או מה אנחנו עושים. הם מעצבים את הרגשות שלנו, את ההתנהגות שלנו ואת הדרך בה אנחנו מתפקדים ביומיום. לעיתים, אנחנו אפילו לא מודעים להיקף המלא של ההשפעה. מה שהופך את התקופה הזו למאתגרת במיוחד הוא שאין סוף ברור באופק. הכל מתמשך. ובתוך המציאות הזו, אנחנו מנסים לתפקד כאילו הדברים נורמליים—כשלמעשה, הם רחוקים מלהיות כך.

הילדים שלנו לומדים מילים והתנהגויות שלא היו צריכים לדעת. כולנו חווים דברים שלא היו אמורים להיות חלק מחיינו. אנחנו חשים רגשות שבעבר היו זרים לנו, אך כעת הם הפכו למציאות היומיומית שלנו.

לרבים מאיתנו יש בני זוג שנקראו למילואים, שמשרתים תקופות ארוכות בחזית. החיים השותפים הופרעו, והשאירו אותנו עם אינספור שאלות ומעט תשובות ברורות. התפקידים בבית השתנו באופן דרמטי. (לצורך הפשטות, אתייחס לאישה כאל זו שנשארה בבית ולבעל כאל זה שבצבא, אף כי כמובן, זה יכול להיות הפוך.)

האישה מנהלת כעת הכל—טיפול בילדים, אחריות על משק הבית, עבודה—לבד. עם הזמן, היא התרגלה לקבל החלטות באופן עצמאי. במובנים מסוימים, היא אולי יכולה להרגיש הקלה בכך שאין לה צורך להתייעץ עם הבעל. אבל במקביל, היא מתגעגעת מאוד לנוכחות של שותף לחלוק איתו את העומס. תערובת הרגשות מסובכת—גאווה על כך שהיא מתמודדת לבד, אבל גם בדידות, עייפות ותסכול.

ואז, הבעל חוזר הביתה. מה עכשיו? מה השתנה? איך הם מתמודדים עם השינוי? מה הציפיות שלו? מה שלה? האם הם יכולים לתקשר כמו פעם? היא לא באמת יודעת מה הוא עבר, והוא כנראה לא מבין לגמרי מה היא עברה גם כן.

אבל הוא בבית עכשיו. הכל אמור להיות בסדר—בטוח, נורמלי. אז למה זה מרגיש כל כך קשה?

הבנת טראומה והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD)

כדי להתמודד טוב יותר עם המצב, חשוב להבין מהי טראומה והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). אירוע טראומטי הוא אירוע שמעורר פחד, מתח או תחושת חוסר אונים קיצונית. רובנו חווינו אירועים מעוררי מתח בחיינו—אנחנו חשים אותם, מעבדים אותם ולבסוף מתקדמים הלאה. זה נורמלי להרגיש חרדה, עצב או בלבול לאחר משהו קשה, אך בדרך כלל, אנחנו מתאוששים באופן טבעי.

הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) לעומת זאת, שונה. זו הפרעה נפשית שמתרחשת כאשר אדם אינו מצליח להתגבר על אירוע טראומטי, גם לאחר שהוא הסתיים. התסמינים עשויים לכלול:

• זיכרונות חודרניים—פלשבקים, סיוטים או מחשבות מטרידות.

• הימנעות—שמירה על עיסוק תמידי כדי להימנע מלחשוב על האירוע, או הימנעות מאנשים, מקומות או מצבים שמזכירים אותו.

• אטימות רגשית או עייפות נפשית—תחושת נתק, קשיים בזיכרון, התרחקות מאחרים, תחושת אשמה, כעס או פחד.

• ערנות יתר/דריכות—קל להפחדה, קשיים בשינה, תחושת מתח או התפרצויות כעס פתאומיות.

עבור מי שחווה PTSD, הטראומה לא רק קיימת בעבר—היא חודרת להווה, משפיעה על חיי היומיום ומערכות היחסים. ולעיתים, לא רק החייל שחוזר נושא את נטל הטראומה. גם האישה בבית חוותה את הגרסה שלה—דאגה, בדידות, אחריות מכבידה ולפעמים אפילו טינה.

איך מתחברים מחדש?

כאשר הבעל חוזר הביתה, שני בני הזוג נושאים עול לא מדובר. הם רוצים להיות משפחה שוב, אבל הדברים השתנו. האישה עשויה להיות כועסת על כך שהוא היה נעדר כל כך הרבה זמן. הבעל יכול להרגיש כמו זר בביתו. הילדים עשויים להסתגל לשגרה חדשה, כזו שלא כוללת אותו באותה הדרך. המרחק הרגשי יכול להיות מאיים.

אז איך מתחילים לבנות מחדש?

1. מודעות ונוכחות 

שני בני הזוג צריכים להכיר בכך שהם עברו חוויות שונות, אך אמיתיות באותה מידה. להיות נוכחים אחד עבור השני פירושו להכיר בהבדלים הללו מבלי למהר לתקן אותם. במקום לדחוף לפרטים, אפשר להגיד "אני כאן כשאת/ה מוכן/ה" וזה יכול להיות משמעותי. חלק מהחיילים לא רוצים לדבר על מה שחוו; אחרים כן. כך או כך, סבלנות ומרחב הם המפתח.

2. תקשורת 

איך תקשרתם לפני המלחמה? איך התמודדתם עם אתגרים יחד? בניית תקשורת מחדש היא קריטית. בעוד שלעיתים יש דגש על מה שהחייל חווה, חוויית האישה חשובה באותה מידה. האם היא שינתה את שגרת הבית כדי להתמודד? האם הילדים פיתחו הרגלים חדשים? כשהבעל חוזר, הוא עשוי לא להבין—או להסכים עם—שינויים אלו. אם הילדים לא מקשיבים לו מיד, זה יכול להיות מכה קשה לביטחון האישי שלו כהורה. המתחים הללו צריכים להיפתר בסבלנות ובכנות.

3. אתגר הבעת הרגש

בהתחלה, השיחות עשויות להיות שטחיות—לוגיסטיקה, לוחות זמנים, משימות יומיומיות. זה יכול להרגיש בודד, אפילו מבודד. עבור החייל, החיים הצבאיים מנוהלים על ידי סדר ומשמעת—רגשות לרוב נדחקים הצידה. אם הוא צפוי לשוב לשירות בקרוב, הוא עשוי להסס להיפתח, מחשש שזה יקשה עליו לתפקד שוב בשטח.

האישה, בינתיים, התרגלה להתמודד עם הכל לבד. ייתכן שהייתה לה אינטראקציה מוגבלת עם מבוגרים אחרים, והיא עשויה לצפות להתחבר מחדש עם בעלה מבחינה רגשית ופיזית. אם הציפיות האלה אינן מתממשות, היא עלולה לחוש פגועה או דחויה. אך לא מדובר בכישלון של הנישואין—אלא בתהליך של מעבר. נדרש זמן כדי להסתגל.

4. חיבור רגשי ופיזי מחדש

   
   

אינטימיות יכולה להרגיש שונה לאחר פרידה ממושכת. אם לפני המלחמה ליל טבילה היה מלווה בציפיות ברורות, ייתכן שכעת זה כבר לא כך. הסתייגות או ריחוק רגשי מצד הבעל יכולים להכאיב מאוד לאישה שמייחלת לחיבור מחודש. אבל במקום להניח את הגרוע ביותר, חשוב לעצור ולשאול: מה בן/בת הזוג שלי צריכים כרגע? האם נוכל ליצור מרחב לקרבה בלי לחץ? שאלה כמו: "אני רוצה שנתקרב (פיזית). למה אתה מוכן?" או פשוט "אני כאן כשתהיה מוכן" יכולה לעשות את כל ההבדל.

זה לוקח זמן

להתחבר מחדש זה תהליך. זה לא כמו להדליק מתג ולחזור ל"נורמלי". לכל זוג יש את הקצב שלו. הרגשות שבריריים. הריפוי הוא הדרגתי.

• אתם לא לבד. תהיו סבלניים. תהיו מכבדים. תהיו רגישים.

• לפעמים, אפילו לא צריך מילים. מגע עדין, לשבת ביחד בשקט, לצאת להליכה, או פשוט להיות נוכחים אחד ליד השנייה—יכולים להעביר מסר חזק יותר מכל מילה.

להתקדם יחד 

חוויות חיים משנות אותנו, אך אין דרך אחת "נכונה" להתמודד איתן. כמה ביטויים שיכולים לסייע בפתיחת שיחה:

• "יש לי משהו על הלב—מתי זמן טוב לדבר?"

• "אני יודע/ת ששנינו עברנו הרבה. בוא/י ניקח את זה לאט."

• "אני אוהב/ת אותך, ואני רוצה לעבור את זה יחד."

הטלטלה בישראל נמשכת. אנו מתמודדים עם הכאוס, אי הוודאות, הרגשות המשתנים. זה ריקוד—לפעמים קדימה, לפעמים אחורה. אנחנו דורכים אחד לשני על הרגליים, אבל עם הזמן, אנחנו מוצאים את הקצב מחדש.

ואם הריקוד מרגיש קשה מדי, לפנות לעזרה—בין אם מחבר קרוב, רב, מטפל או קבוצת תמיכה—אינו סימן לחולשה. זה הצעד הראשון לריפוי, יחד.

תוכנית עמית מציעה מגוון שירותים לחיילים, כולל טיפול אישי וזוגי, סדנאות, ספורט, שיחות, פעילות גופנית ועוד. https://tochnitamit.mod.gov.il/

קרן גולדברג, MSSW

מטפלת אישית, זוגית ומשפחתית

מתמחה במעגלי חיים, אירועים משני חיים, נושאים נשיים וטראומה

אפשר לפנות אליה במספר 052-835-9641 או במייל: KRNGOLDBERG@GMAIL.COM.