הגדלת הנגישות במקוואות בקהילה

מוגבלויות מגיעות בצורות רבות – ממוגבלויות פיזיות שמגבילות תנועה, דרך אתגרים בשמיעה וראייה, ועד למוגבלויות שכליות והתמודדויות נפשיות. כל צוות בלניות יכול לחשוב על דרכים מתאימות להפוך את חוויית המקווה לנגישה יותר עבור כולן. בכל הנוגע לנשים עם מצבים נפשיים, ההתאמה עוסקת יותר ביצירת סביבה מקבלת ולא שיפוטית, ופחות ברכיבים פיזיים. חשוב שהבלנית תהיה פתוחה לחווייתה של הטובלת ותהיה קשובה למה שעלול לעורר בה טריגר. מרכז עדן בירושלים, מקיים הכשרות לבלניות כדי לעזור להן להיות קשובות יותר לנושאים של בריאות הנפש ומוגבלות, כולל זיהוי של התעללות והפנייה לגורמים מתאימים; רגישות כלפי נשים עם פחד ממים; וסיוע לנשים במסע הקשור בבריאות השד (למשל, נשים שעברו ניתוחי שד או כריתת שד).

שיקולים פשוטים לכל מקווה

למרות שלא כל מקווה יכול להיות נגיש באופן מלא, ישנם שינויים פשוטים שכל מקווה יכול לאמץ כדי להבטיח שחוויית המקווה של אישה עם מוגבלות תהיה מכובדת ונטולת קושי ככל האפשר. דוגמאות לכך כוללות: לוודא שקיים שביל מואר היטב מהחניה עד לדלת הכניסה למקווה, ושאותו שביל פנוי לחלוטין ממכשולים; וכן, לוודא שלמבנה יש דלת רחבה מספיק כדי לאפשר כניסה נוחה לכיסא גלגלים. לעיתים מניחים מגבות על רצפת המקווה כדי למנוע החלקה, אך הדבר עלול להוות מכשול עבור אישה עם מגבלות תנועה.

שימוש בשלטים עם אותיות גדולות ועיצוב ברור, הממוקמים בגובה מתאים לאישה בכיסא גלגלים, מועיל גם לכל מי שמרכיבה משקפיים. שימוש בתנועות ידיים בין הבלנית לטובלת עם לקות שמיעה יכול לסייע ולהקל על אישור שהטבילה כשרה. כשאישה עם מוגבלות מגיעה למקווה – יש לשאול אותה מה היא צריכה ורוצה, במקום להניח הנחות. לדוגמה, אם היא משתמשת בכיסא גלגלים, לא להניח שהיא רוצה שידחפו אותה; אם היא מגיעה עם מלווה, יש לדבר ישירות אליה ולא אל המלווה.

שיחה מתמשכת

צריך להקשיב לאנשים עם מוגבלויות באופן רציף, לא רק בתחום המקווה. באופן היסטורי, הצרכים שלהם לא תמיד נלקחו בחשבון ברמה רחבה, ותחושה זו עלולה להוביל לתחושת ניכור. אם יש אישה אחת עם מוגבלות בעיר שבה מאות נשים משתמשות במקווה, עולה השאלה – "כיצד הקהילה מאזנת בין הצרכים של כולן לבין הצרכים של האישה עם המוגבלות?" נקודת התחלה טובה היא לחשוב על הדקויות של חוויית המקווה מתחילתה ועד סופה, שיכולות להתפספס בקלות על ידי מישהי ללא צרכים מיוחדים, ואיך ניתן לשפר אותן. לעיתים קרובות, השינויים הקלים האלה משפרים את מצוות הטבילה עבור כולן, והגברת הרגישות כלפי אוכלוסייה אחת מביאה לפתיחות להבחין גם בצרכים של אחרות. נשים שונות מגיעות עם צרכים שונים, שכולם ראויים להתקבל בכבוד.

למרות שנעשה רבות בנושא הנגשת מקוואות, לקהילות יש עוד דרך ארוכה כדי להפוך את חוויית המקווה לנגישה באמת לכולן. אם קהילה בונה מקווה חדש או משפצת קיים, יש לראות את נושא הנגישות כעדיפות עליונה. גם אם אין אישה עם מוגבלות בשכונה עצמה, ייתכן שאישה מאזור סמוך תהיה מוכנה לנסוע רחוק יותר כדי לחוות חוויה טובה יותר. בנוסף, כדאי לשלב יועץ נגישות בצוות הבנייה – אדם שמבין לעומק את צרכי האוכלוסייה ויכול לייעץ על מיקום מיטבי של פרטים כמו כיורים ומראות. ד"ר נעמי מרמון גרומט, מנכ"לית מרכז עדן, מעודדת קהילות "לבחון מה ניתן לעשות יחד כדי להיות מכלילות יותר כלפי האוכלוסייה עם מוגבלות – בדברים גדולים וקטנים", ומזכירה לנו ש"כל אישה ראויה לחוויית מקווה מותאמת ותומכת". בסופו של דבר, יצירת חוויית מקווה מכבדת לכולן עוסקת בכבוד הבריות ובראיית צלם אלוקים בכל אישה שמקיימת את המצווה הזו.

בקרו באתר זה כדי למצוא רשימת מקוואות נגישים ברחבי הארץ, כיצד לבקש הנגשה למקווה, ועוד. ניתן למצוא משאבים נוספים בנושא הנגשה באתר מרכז עדן.

שולה מת'לס היא סופרת ומנחת פודקאסט. היא גם בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית ואוהבת לחבר בין אנשים.